סימן טוב פרדי ז”ל

אבא,

 אני עומדת כאן ואומרת את הדברים האלה כשמה שקרה עדיין לא ממש נקלט.  כולי תקוה שעכשיו הכל רגוע – אל תדאג אנחנו כולנו יחד כמו שתמיד דאגת שנהיה, דואגים אחד לשני.  זה קשה כי זה קרה פתאום אבל בעיקר בגלל שזה אתה.  אני עדיין מחכה שתיכנס הביתה ב-17:00-18:00, אחרי העבודה ואמא תחכה עם כוס קפה והסיגריה מוכנה לשמוע על הדברים שאפילו אתה לא האמנת שאתה מסוגל לעשות במשך יום העבודה.  את טריקת הדלת של האוטו, אני עדיין שומעת באותן השעות.  מחכה שתיכנס ותרעיד את הפעמונים בכניסה עם הכתיפיים הרחבות שלך.  ויהונתן, שעוד מעט ירעיד הוא את הפעמונים במקומך, קשה לו בלעדיך, בעיקר בשבתות בבוקר כשהייתם מטיילים בקבוץ וסוף סוף היית יכול לחזור לרכב על האופניים, לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל וללבוש את בגדי העבודה שלבשת עוד כשהיית חצרן.  שאהבת כל-כך.

עם זה שלא ראית טוב, אף פעם לא השלמת.  אני זוכרת לפני הרבה שנים כשהטרדתי אותך באלף שאלות על איך? כמה? אתה רואה, יכולתי לשמוע את נימת הכעס והתסכול בקולך ורק אמרת לי שאתה חולם שלפחות לדקה אחת תוכל לראות כמוני.

אני בטוחה שהחלום התגשם…

הרבה שלווה, מנוחה ורוגע.

אוהבת תמיד

אני

קורן

פרדי

אספת אותי למן ההתחלה ונהגת כראש השבט, כאב המשפחה, שהייתה אז מורכבת ממני, מאמא שלי וממך.

היית רציני ואחראי בכוונותיך, במעשיך ובנוכחותך עדין ואוהב.  המון בילינו יחד -אתה ואני ותמיד היית מגשר ומקשר ביני לבין אמי.  כל השנים, כל החיים סמכתי עליך, בטחתי בך.  תמיד היית בשבילי, אף פעם לא היית חסר.  היית אבא, קשור בדם, אמיתי.  את הכאבים שלי כאבת, והשמחות שלי – היו גם שלך.

עכשיו אתה חסר מאד.

תודה על הילדים שלך, האחים שלי, שהם יפים וכואבים ואוהבים, וחיים.

תודה על עשרים השנים שנגעת והיית בחיי.

תודה על הכאב החד – משמעי בלב.

רנה