שפרה, בת 71, אמא לדורית ואפרת וסבתא לשלושה נכדים, אשת חינוך ומשפחה, אוהבת, דואגת, מוכשרת ואהובה, התחנכה בשעריים שברחובות, בת להורים ממוצא סורי. היא למדה במגמת תפירה ובילדותה אהבה ליצור בובות מאבנים, זרדים וחתיכות בד. בבגרותה תפרה בובות, שמיכות, כריות, והייתה מקבלת מדי שבוע שקיות רבות של בגדים לתיקון ממשפחתה ששמחה להיעזר בכישורי התפירה שלה.
בצעירותה הגיעה לקיבוץ, והמשך, עבדה במשך שלושים שנים כגננת בגן הילדים. הקשרים שיצרה עם הילדים התפתחו גם כאשר גדלו והפכו לחברי קיבוץ בעצמם וחלקם אף הגו ח' ו-ע' כמוה.
לאחר שנותיה כגננת, החלה שפרה, בחריצות שאפיינה אותה, לעבוד בעבודות שונות בקיבוץ. היא ליוותה וסייעה לילדים בעלי מוגבלות שכלית והתפתחותית ועזרה בעבודות בית ובישולים לפנסיונרים בקיבוץ. כגמלאית, ניהלה את "היד השנייה" בקומונה, מחסן הבגדים בקיבוץ. במסגרת כך, הייתה אחראית על קבלת בגדים, מיונם ותיקונם עבור שימוש חוזר של חברי הקיבוץ. בנוסף, תפרה לחברים וילונות גדולים, מפות ועוד. הודות לכשרונה ולאהבה לתפירה, תפרה לעצמה, לבנותיה ולנכדיה כ-150 בובות מבד במגוון דוגמאות כמו קופים, צבים, ארנבים ושלל יצירות מדמיונה.
בכל שנותיה ביתה היה פתוח לכולם, היא מאוד אהבה לארח ולקיים אירועים משפחתיים ונהנתה כשהמשפחה נשארה לישון יחד על מזרנים על הרצפה, לשחק יחד רמי ומלחמה.
שפרה אהבה מאוד לבשל והיה חשוב לה לשמור על המסורת והמנהגים שעברו במשפחה ואת המתכונים למאכלים המסורתיים שלהם איגדה בחוברת מתכונים. היא הייתה ידועה בהכנת קובה, אטייף, מוסקה, מפרום, עוגיות עבדי, חמוצים ועוד, ובאופן קבוע, כאשר בנותיה ונכדיה הגיעו לקיבוץ בכל סוף שבוע, היא דאגה לצייד אותם בקופסאות אוכל לכל השבוע.
כשהייתה סבתא, לימדה את נכדיה לשחות, לרכב על אופניים ולשחק משחקי כדור ובכל חופש גדול נכדיה ואחייניה היו מבלים עמה את התקופה בקיבוץ.
שפרה הקפידה לשוחח עם אחיה מדי יום ואחדות המשפחה הייתה חשובה מאוד עבורה ולכן תמיד הקפידה לשמור על קשר עם כולם. היא חינכה את ילדיה לא לוותר לעצמם, דאגה לכל אדם באשר הוא וראתה את הטוב שבו.
בבוקר ה-7 באוקטובר, שהתה שפרה בממ"ד, שם נרצחה על ידי המחבלים שנכנסו לביתה. ביתה נשרף עד היסוד ולא נשאר ממנו כל זכר, למעט חלק קטן מאוסף אצבעונים גדול מרחבי העולם אשר קיבלה במשך השנים מקרוביה וממכריה, וכן חנוכייה ששרדה את הטבח.
