חיים נולד בגבעתיים ב- 13.4.1944, בן לנחמה וגרשון פרייברג, אח לדובי.
חיים גדל כילד ב"שכונת בורוכוב" בגבעתיים, הצטרף לגרעין"צבר", איתו הגיע לניר עוז ב- 1962. במהלך השירות הצבאי בצנחנים השתתף במלחמת ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. כל זאת לצד היותו איש שמאל מובהק, שדגל בשלום עם הפלסטינאים, ואף השתתף בפרויקט "בדרך להחלמה" – הסעת חולים מעזה לישראל.
חיים היה איש צבעוני: היה בו צבע של ידיים שחורות מעבודה במוסך; היה בו צבע של עליצות ושמחת חיים שבאו לידי ביטוי בסרטי הקאלט הניר עוזיים לצד אורי דן ז"ל; היה בו צבע של סבא מצחיק ושובב לנכדיו; היה בו צבע חשוב ומשמעותי כאיש יוצר וכאיש אומנות.
חיים לימד קולנוע בבית הספר "מעלה הבשור" ובמכללת "ספיר".
בשנת 1999 יזם עם דוב'לה הלר ז"ל מקיבוץ נירים יזם שיקום ושיפוץ של הבית הנטוש והמוזנח שהיה שייך בזמנו לשיח' אבו סיטא, שהפך לגלריה לאומנות – "הבית הלבן".
צבע נוסף שניתן להוסיף לדמותו הוא צבע של איש חברה בניר עוז.
פעמיים כיהן חיים כמזכיר קיבוץ, והיה דמות מרכזית בכל אירוע תרבותי, החל מימי חמישי סוערים בפאב המקומי חובש כובעים שונים, עבוֹר בהשתתפות פעילה באירועי התרבות, וכלה בכתיבת שני ספרי ילדים: "בחצר של סבא מָָיוֹר", ו"יָָרֵֵנָָה".
ב- 1967 התחתן חיים עם בתיה רימון ונולדו בתם ענבל ובנם ליאור. לימים השניים התגרשו וב־ 1976 הכיר את אסנת, שהגיעה לניר עוז עם בתה רעות לאחר שנפרדה מבעלה. חיים ואסנת נישאו ב־ 1980 ונולדו להם שתי בנות: נֹֹעם ועֹֹפרי.
בשבעה באוקטובר הפקירה המדינה את חיים ואת תושבי ניר עוז – אותה המדינה שלמענה לחם כה רבות. במשך שעות רבות לא הגיעו כוחות הצבא לעזרה. המחבלים פרצו לביתם של חיים ואסנת. חיים נאבק בהם ונחטף לעזה. בעת חטיפתו, בתושייה ובאומץ, הציל את אסנת. המדינה המשיכה להפקירו עוד כ־ 140 יום במנהרות חמאס, עד שנהרג בשבי בפברואר 2024.
חיים הניח אחריו את אשתו, את חמשת ילדיו ואת שלושה עשר נכדיו.
חיים הושב לישראל ב- 20.8.2024 ונקבר בניר עוז.
בן 80 במותו.
יהיה זכרו של חיים ברוך.
