כאן גרו
זה היה הבית של אילנה ומתן.
בית קטן בניר עוז, מלא בצחוק, אהבה וריח של מאפים טריים. הם עבדו יחד בחקלאות בחממות חברת קנדוק, שתלו וקטפו, לכלכו את הידיים באדמה ובנו לעצמם חיים פשוטים, אבל מלאים.
אילנה הגיעה לקיבוץ מאילת, עם קונדיטוריה קטנה מהבית וחלום ישן לחיות במקום קהילתי. מאז שעלתה ממקסיקו, ידעה שתרצה לחיות בקיבוץ. כשהגיעה, מצאה את עצמה עם רהיטים כבדים מדי להרכיב לבד. היא ביקשה עזרה ממתן – והוא הגיע. הוא לא רק הרכיב את הרהיטים, הוא נהפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלה. הם נהפכו לזוג, ולאט-לאט אילנה הביאה את מתן מאופקים לקיבוץ, לבית שהם בנו יחד.
ואז, ב-7 באוקטובר, הכל נקרע לרסיסים.
7.10
המחבלים פרצו לבית שלהם. יריות, דלתות שבורות, פחד שלא נגמר. לא נשארה להם ברירה – הם ברחו דרך החלון של הממ"ד. ואז הגיע הרגע ששינה הכל: מבט אחרון לפני שנחטפו. הם נפרדו במבט, ולא ראו זה את זו שוב.
אילנה הייתה 55 ימים בשבי חמאס. 55 ימים של רעב, כאב, פחד וחוסר ודאות.
מה קרה מאז
מתן עדיין נמצא בשבי החמאס, יותר מ-720 יום.
מאז שאילנה חזרה לישראל, היא לא באמת חזרה. הגוף שלה משוחרר, אבל הנשמה שלה כלואה בעזה, במקום שבו הזמן עצר והפחד משתלט על הגוף. אילנה פועלת ללא הפסקה, בלי רגע מנוחה, עד שתעמוד בהבטחה שלה לחטופים שהשאירה במנהרה: שהיא תעשה הכל כדי שישוחררו. למען מתן ולמען כל החטופים. כי אמנם הבית שלהם נחרב, אבל את החיים שהם בנו יחד – הם יילחמו להחזיר.
