כאן גרו
זה היה הבית של אילנה ומתן.
בית קטן בניר עוז, מלא בצחוק, אהבה וריח של מאפים טריים. הם עבדו יחד בחקלאות בחממות חברת קנדוק, שתלו וקטפו, לכלכו את הידיים באדמה ובנו לעצמם חיים פשוטים, אבל מלאים.
אילנה הגיעה לקיבוץ מאילת, עם קונדיטוריה קטנה מהבית וחלום ישן לחיות במקום קהילתי. מאז שעלתה ממקסיקו, ידעה שתרצה לחיות בקיבוץ. כשהגיעה, מצאה את עצמה עם רהיטים כבדים מדי להרכיב לבד. היא ביקשה עזרה ממתן – והוא הגיע. הוא לא רק הרכיב את הרהיטים, הוא נהפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלה. הם נהפכו לזוג, ולאט-לאט אילנה הביאה את מתן מאופקים לקיבוץ, לבית שהם בנו יחד.
ואז, ב-7 באוקטובר, הכל נקרע לרסיסים.
7.10
המחבלים פרצו לבית שלהם. יריות, דלתות שבורות, פחד שלא נגמר. לא נשארה להם ברירה – הם ברחו דרך החלון של הממ"ד. ואז הגיע הרגע ששינה הכל: מבט אחרון לפני שנחטפו. הם נפרדו במבט, ולא ראו זה את זו שוב.
אילנה הייתה 55 ימים בשבי חמאס. 55 ימים של רעב, כאב, פחד וחוסר ודאות.
מה קרה מאז
מאז שאילנה חזרה לישראל, היא לא באמת חזרה. הגוף שלה היה משוחרר, אבל הנשמה שלה הייתה כלואה בעזה, במקום שבו הזמן עצר והפחד השתלט על הגוף. אילנה פעלה ללא הפסקה, בלי רגע מנוחה, עד שעמדה בהבטחה שלה לחטופים שהשאירה במנהרה: שהיא תעשה הכל כדי שישוחררו. למען מתן ולמען כל החטופים.
ואכן – לאחר 738 ימים בשבי החמאס, מתן השתחרר, יחד עם עוד 19 חטופים חיים במסגרת ההסכם לשחרור החטופים.
כשלושה חודשים לאחר מכן, מתן הציע לאילנה נישואים והיום השניים יכולים להתחיל את השיקום שלהם יחד. כי אמנם הבית שלהם נחרב, אבל את החיים שהם בנו יחד – הם יילחמו להחזיר.
