|
||||
 ריקי דברים מפי עדה שגיא – נאמרו מעל הקבר ביום ההלוויה
ריקי נולדה בשנת 1953, כבת יחידה להורים ניצולי שואה, אשר כל אחד מהם איבד שם את משפחתו. הם נפגשו בארץ, ובנו משפחה שנייה. הם קיבלו בית ערבי נטוש באשקלון, לאחר תקופת מעבר במעברת ירוחם. את כל שנות ילדותה ונעוריה עברה ריקי באשקלון. בהיותה בת יחידה להוריה, תמיד חיפשה חברים בשכונה ואף מצאה אותם. את גדעון ריקי הכירה בתיכון, בכיתה ט’. הם למדו שנה יחד, לאחר מכן התפצלו למגמות שונות. לאחר הצבא נפגשו שנית, במהלך חתונה של חברה משותפת. כסטודנטים שמרו על קשר חם, גדעון למד בירושלים, וריקי למדה בבית-ברל. לאחר כשנה, באוגוסט 1976 ערכו חתונה צנועה בתל-אביב, ועברו להתגורר בקריית- יובל בירושלים. גדעון המשיך ללמוד רוקחות, ובמהלך הלימודים, נולד בשנת 1980 אורן, ושלוש שנים אחריו הופיע אייל. בשנת 1984 הגיעה המשפחה לניר-עוז. ריקי עבדה כמורה וכמחנכת שנים רבות בניר-עוז, בבית-ספר “הבשור”, של המושבים וב”מעלה-הבשור”. ריקי התמחתה בחינוך המיוחד והקנתה את שיטותיה המיוחדות בלימודי האנגלית. בשנת 1988 נולד בניר-עוז אופיר. במהלך השנים מלאה ריקי תפקידים חברתיים רבים בתחום החינוך ובעיקר בתחומי הבריאות והרווחה. תרמה הרבה בחגים והנחתה חלק מהם. בנוסף לכך הייתה ריקי לעזר רב לתלמידים רבים שהתקשו בלימודים והיו זקוקים לעזרה. בשנת 2010 התחתן אורן, ולאחריו לפי הסדר גם אייל ואופיר. שלוש נכדות נולדו, בנות לאורן ולאייל, שהפכו את ריקי לסבתא מאושרת. ב- 15 השנים האחרונות נלחמה ריקי במחלת הסרטן, בגבורה שלא תאמן. גם בשנים בהן הייתה חולה, המשיכה לתפקד, ולתרום מזמנה, בכל מה שקשור לעזרה לימודית לילדים, ובארגון החגים בקיבוץ ובהנחייתם. גם בחג הפסח האחרון, דאגה לכל הפרטים הגדולים והקטנים של תוכנית החג. אין ספק, שריקי היוותה דוגמה ונתנה השראה רבה לכל הסובבים אותה כאשת חינוך, בפרט, ובקיבוץ ניר-עוז, בכלל. יהי זכרה ברוך. *************************************************************************************************
24.06.2018 ריקי רעיתי חברתי האהובה יקרה לאין שעור, קשות לי המילים בכלל וברגע עצוב זה, עת הולכת את מאתנו בדרכך האחרונה, בפרט. מלים זה ממש לא הצד החזק שלי, וודאי לא מול קהל עצום ורב שנאסף כאן היום לחלוק לך כבוד אחרון. מילים זה הצד החזק שלך והלוואי והיה לי ולו רק חלק קטן מיכולתך בתחום זה ולא רק בזה, אבל פטור בלא כלום אי אפשר אז אומר כך: זכות גדולה נפלה בחלקי לחיות לצדך ואתך במשך יותר מ- 40 שנה. ידענו ימים של אושר ותקופות של קושי ומכאוב בפרט ב- 15 השנים האחרונות עת גייסת כוחות על אנושיים למאבק בלתי מתפשר במחלת הסרטן הארורה שנפלה עליך כרעם ביום בהיר. נשגב מבינתי מהיכן שאבת את העוצמות שנדרשו כל פעם מחדש כדי להמשיך ולתפקד כאילו את התגלמות הבריאות. אין דברים כאלה, אני לא הייתי מחזיק מעמד בעשירית מהעינויים שהיו מנת חלקך באותן 15 שנים. הפלאת כל פעם מחדש את כל מי שידע את מצבך, כולל הצוות הרפואי שטיפל בך במסירות בקביעות במכון שרת, באופן שבו לא נראה עלייך כל סימן של מחלה. מי שלא ידע – כלל לא העלה בדעתו שאת אישה חולה במחלה קשה חשוכת מרפא. לפני שבועות מספר פגע בך כברק אסון כבד ואיבדת באחת את מאור עינייך. מרגע שהבנת שאין מכאן דרך חזרה הודעת בהחלטיות שכך את לא מוכנה להמשיך לחיות והפעלת את כל העוצמות שעמדו לרשותך ב-15 השנים להיצמד לחיים, בדיוק בכיוון ההפוך, וריקי כמו ריקי, לא עוזרים שום שכנועים ופיתויים למיניהם, תמיד משיגה בסופו של דבר את מבוקשה. אפילו לא חודש ימים לקח לך להגיע ליעד והינה עומדים אנו כאן המומים וכואבים לנוכח קברך הטרי. עוד אני מבקש להודות לכל מי שעזר במהלך 15 השנים הקשות להקל במשהו על מצבנו, לכל מי שהכיר והוקיר אותך ובא לחלוק לך כבוד בדרכך האחרונה וגם למי שנבצר ממנו להגיע היום לכאן והביע תנחומים בדרך אחרת. אנא סלחי לי ריקי שלי על שלא תמיד הצלחתי להיות עבורך הבעל המושלם שכו הגיע לך ועל שלא עלה בידי לעזור לך יותר להישאר אתנו עוד זמן שתמיד ידענו בסתר ליבנו שהוא זמן שאול. נוחי יקירה בשלום וברוגע על משכבך ביודעך שלעולם ועד תישארי חקוקה בזיכרוני וזיכרון כל אוהבייך. איתי תלכי באשר אלך עד שגם אני אגיע לאותו מקום עלום שאליו שמת פעמייך עכשיו ושוב נהיה ביחד זו עם זה. היי שלום ריקי אהובתי… גדעון
*************************************************************************************************
אמא,
איך אפשר להגיד לך להתראות?
– את עם הרצון שלך לחיות להמשיך ולעשות, גם כשהיה קשה.
– הביטחון העצמי שלך, גם כשעשית טעות, דבר שלימדת אותי, היכולת להודות בטעות ולהמשיך הלאה בביטחון, גם זאת לימדת אותי ואת האחים שלי.
כל דבר היה בתנאים שלך, גם כשגדלנו, גם כשחלית וגם בימים האחרונים שלך.
– הכוח שלך, במחלה הקשה שבה נלחמת בשן ועין ב-15 השנים האחרונות, היכולת שלך להמשיך קדימה, גם תוך כדי ואחרי הטיפולים והקשיים.
– איך את שהיית בת יחידה – השארת אחרייך שלושה בנים, שלוש כלות, שלוש נכדות ובעל אחד?
אבל זה לא הספיק לך – יצרת לך חברים בקסם “יש מאין”, שעשית ברגע אחד בכוח האישיות המקסימה שלך.
– איך דאגת לנו, לבנים בכל דבר. תודה אמא!
– איך היית “גוררת” אותנו להקריא משהו בכל אירוע של הקיבוץ , בדרך כלל ברגע האחרון…כי מי יעשה את זה עכשיו?
– אני לא אשכח בחיים את החוזק שלך ושל יעל כשחיבקת אותה בפעם האחרונה, גם לא את החיוך שלך כאשר תלמה הקריאה לך את הפתק ממעיין לפני שבוע.
– אז, להתראות אמא. אני מקווה שעכשיו יותר טוב לך.
אוהבים ומתגעגעים.
אורן, אייל, אופיר, אבא וכל המשפחה המורחבת.
*************************************************************************************************
דברים על הקבר מפי דרורה – חברת ילדות
בס”ד
ריקי יקירתי,
ריקי, זה השם שכולם קוראים לך ומכירים אותך, אבל, בשבילי את תמיד תהיי פתיקה – שם החיבה שנתנו לך הורייך מרים ודויד – השכנים שלי מצידו האחר של שביל הכורכר.
היית הילדה האשכנזיה היחידה בשכונה של תימנים, טריפוליטאים וטוניסאים. זה לא שינה דבר לאיש וגם לא לך. היית חברה של כל הילדים, היכרת את כולם ושיחקת עם כולם. במיוחד אהבת לשחק איתי ולקחת אותי לטיול בעגלת התינוק שלי. היית מאושרת כשאמא שלי הרשתה לך לשחק איתי. כשגדלנו שיחקנו בקלאס ובחמש אבנים. מידי יום שישי, היית נכנסת אלינו הביתה, אחרי בי”ס ומתענגת על הריחות מהתבשילים השונים שאמא שלי הכינה לשבת. היית עוברת סיר, סיר, מסירה את המכסה, מרכינה את ראשך ומריחה, מחזירה את המכסה ומסירה את המכסה של הסיר הבא, כך סיר, סיר.
אהבת את השכונה של התימנים, אהבת את הפתיחות והחום, וכולם אהבו אותך. לא פעם סיפרת לי שאמא שלך היתה מתלוננת שלכל האימהות יש הרבה ילדים והן לא מחפשות אותם, רק היא שיש לה ילדה אחת כל הזמן מחפשת אותה.
כשהלכת לתיכון, השקעת את כל מרצך בלימודים, אחר-כך התגייסת לצה”ל לחיל המודיעין.
אחרי שסיימת את לימודייך בסמינר למורים, עמדת להתחתן, באת אלי והזמנת אותי לחתונה. אמרת לי שתשמחי מאד אם אבוא לחתונה שלך, שכן אני הייתי בשבילך האחות הקטנה שמעולם לא היתה לך. כשהגעתי לחתונה, ראיתי אותך לבושה בשמלה מבד שיפון שאמא תפרה לך. היתה זו שמלה בצבע לילך, ואז ראיתי אותך באור אחר – לא כחברה, לא כשכנה, לא כאחות גדולה, אלא ראיתי אישה עצמאית, שיודעת מה היא רוצה ומשיגה את מה שהיא רוצה, אישה NON-CONFORMIST. עד אז, לא ראיתי ולא שמעתי על כלה שתלבש שמלה בצבע שאיננו לבן, והאמת היא שגם מאז לא שמעתי על כלה שלבשה שמלה בצבע אחר מלבד לבן.
העצמאות הזו שלך, החוסן הנפשי שלך הם שעזרו לך להתמודד עם המחלה הקשה הזו בחמש-עשרה השנים האחרונות.
אבל, עכשיו את נחה. אין יותר כאבים, אין יותר סבל.
נוחי על משכבך בשלום וכשתעמדי לפני בורא עולם תבקשי ממנו שיחוס על עם ישראל ושיהיה שלום בינינו.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
***********************************************************************************************
ריקי חברתי היקרה,
היית לי כאחות, חברה בלב ונפש.
תמיד רצית שאומר מילים באירועים, זה האירוע שלא רציתי להגיע אליו ובטח לא לומר מילות פרידה.
במשך 41 שנים היינו יחד, ילדנו בנים יחדיו, תמכנו אחת בשניה.
כשהיתה לי בעיה תמיד דיברתי עימך – ועם מי אדבר עכשיו?
אני כל-כך אוהבת אותך.
החודש האחרון היה טלטלה גדולה עבורי בין עצב גדול והרגשת חוסר אונים, כאשר לא ניתן היה עוד לעזור לך, רציתי כל-כך להיות איתך יותר.
אבל שמחה גדולה היתה לנו, נישואי גיל. כל-כך רצית לשמוח עימנו, אך כוחותייך אזלו ולא יכולת יותר. ביקשת שאבוא לעזור לך לבחור בגדים לחתונה, אבל כשהגעתי, כבר לא היית במצב שתוכלי להגיע.
אף פעם לא יכולתי להתנגד לבקשותייך, להסתובב, לקנות לטייל. לצערי לא נסענו יותר מפעמיי לחו”ל, אבל בכל טיול נהנינו מאד זו מחברתה של זו. לא פסחנו על חנויות בצד מוזיאונים, לא התעייפת ואני לעיתים נגררתי אחרייך. את החולה שהרגישה שחייבים למצות כל רגע.
כשהגעת אלי, חגגנו בקניות וגדעון ידע שהוא צריך להביא “משאית” לקחת את החבילות.
אי אפשר לתאר במילים קצרות את כל החוויות שלנו יחד.
ריקי חברתי ואחותי, תחסרי לי מאד תמיד.
תנוחי בשלום על משכבך.
חברתך חדוה מונין.
**************************************************************************************************
משפחה יקרה וקהל נכבד,
באתי לכבד אתכם, החיים, בזכרה של חברה יקרה שנלקחה מאיתנו.
ריקי ואני הכרנו לפני כמה שנים בסדנת אומנות בעומר. מהרגע הראשון נפשי נקשרה בנפשה ולהיפך, נוצר חיבור מקסים וידידות אמיצה, דבר שאינו ברור מאליו ובמיוחד לא בגילאים שלנו.
יצרנו, צחקנו ביחד, על עצמנו וגם מסתם שטויות. האומץ שלה לעמוד מול המחלה הנוראית, לקבל אותה כחלק בלתי נפרד ממנה, עם כל הקשיים שנתגלו בסדנה – התכווצויות של היד למשל, מהווים דוגמא. לא נראתה חולה כרונית ולא רצתה שיתחשבו בה בגלל מגבלה זו או אחרת. הסתכלות אמיצה על המצב. נהדרת. יפה וחכמה עם אנרגיה לעוד ארבעה אנשים לפחות.
הנתינה של ריקי היתה בלתי נדלית, רוחב לב ענק, היעדר חמדנות וקמצנות, אלו הן תכונות שאינן קיימות במקומותינו, ללא שום אינטרס!!!
אך מאז פסח, נפלו פניה ועוז הרוח נעלם. ניסיתי לדרבן ולהגיד שאחרי שהדברים יסתדרו…נעשה…היא אמרה הלואי ואני אחריה…
בשנה האחרונה המשפחה גדלה עם תוספת נהדרת של בובותיים. היא היתה מאושרת ושמחה. קיוויתי שהאנרגיה הזו תרים אותה למעלה, מאוד. חולשת הגוף הכריעה אותה ומאז שהראייה נפגמה, ביקשה למות. המון אומץ לאשה אחת קטנה.
נפלה בידי הזכות להיות חברתך.
אוהבת אותך, דרורה
*************************************************************************************************
דברים שנאמרו בטקס אזכרה לציון יום השלושים וגילוי מצבה
ריקי שלי יקרה,
בעוד יומיים ימלאו בדיוק ארבעה שבועות שאת כבר לא איתנו. ארבעה שבועות עצובים וקשים ביותר ואין סוף לכאב החד שלא מרפה לרגע מאז לכתך.
אין מילים לתאר את גודל החלל שנותר ריק בלי נוכחותך ואין במה למלא אותו.
המחשבות עלייך לא מפסיקות להתרוצץ במוחי ודמותך עולה שוב ושוב לנגד עיני, כה ברורה וממשית עד שאני מנסה להושיט יד ולגעת בך, אך ללא הועיל.
חבל שלא השכלתי ללמוד ממך בעוד מועד מהיכן ניתן לשאוב את העוצמות שעמדו לרשותך כל השנים האחרונות, כדי שגם אני אצליח להתגבר על האובדן ואדע לשמור על תפקוד מלא מרץ ומצב הרוח הטוב שכה איפיינו אותך כל הזמן.
קשה לי ביותר המחשבה שכל מה שאני יכול לעשות למענך עכשיו הוא רק לבוא למקום הזה ולטפח את הצמחים סביב קברך – זה פשוט בלתי נתפס.
אומרים שהזמן הוא הרופא הכי טוב – אני לא חש בכך וודאי לא כרגע.
חסרונך אינו בר ריפוי ויישאר איתי לעד.
גדעון
***********************************************************************************************
מכתב לריקי – ממני, וגם אחד מאלוהים…
ריקי, שכנה יקרה שלי,
לקח לי זמן לקלוט אותך כשכנה לפני המון שנים. משפחה יחסית חדשה בניר עוז, 3 בנים צעירים…גדעון אחד…אבל הזמן חידד את המכנה המשותף, ואת עם היכולות התקשורתיות הבלתי נלאות שלך – היית המשמעותית, היוזמת והמבצעת.
דופקת בדלת עם עוגות שמרים ריחניות חמות מהתנור כי “אפיתי המון ולא כדאי שאנחנו נאכל הכל…ולי גם קצת אסור בגלל הסוכר…”
ו”גולש הונגרי זה ממש קל להכין – אני אלמד אותך תראי, כמה זה פשוט…” ורק בגלל שאני גרועה באוכל – זה לא קרה.
אהבתי לשתף אותך בסיפורים על הצלחות ועל קשיים של כל אחד נכדי ותמיד יצאתי ממך עם בונוס של עצה טובה, או המלצה מתוך נסיונך המקצועי.
כל כובע שברשותי הורדתי בפנייך, 3 פעמים ביום במשך 15 שנה! כי את – גנרל ריקי עוף החול! מתחתית הכאב ממריאה, מתלבשת מתאפרת ויוצאת לפגוש חברים, וכולנו עומדים כחולמים, גם כשנכנסתי אלייך עצובה ומודאגת יצאתי חזקה ואופטימית, מתמצאת בכל פרטי הטיפול שעברתי, כי הידע נתן לך כוח וזה עבר אלי. והיה כל-כך טוב לחשוב שזה ימשך תמיד…
לוחמת על! אמיצה ואופטימית! מוקפת במשפחה מחבקת ותומכת וגם המון ינשופים מסביב.
עד ש…
השארת לגדעון, לבנים ולנכדות דוגמא אישית ומופת להתגברות והתמודדות כי יש בשביל מה ובעיקר בשביל מי. וגם אצלי תמיד שמור לך המקום הזה.
שיר מאלוהים – לריקי
(מבוסס על שיר של חלי ראובן)
לכי לך
רדי במדרגות חייך
תני לנפש שלך להתפשט מעצמך
בסופן – תראי שביל מתפתל
המשיכי לפסוע בו
בהתחלה עוד רואים משהו
אך לאט לאט
הכל נהיה חשוך
המשיכי גם אז לפסוע בו, כל הזמן
ברגע מסוים
תהיה חשכה מוחלטת
אז
תצטרכי להמשיך ללכת
בעיניים מלאות אמונה
ואז
הקולות שבחוץ יאיימו לטרוף אותך
ולהחזיר אותך חזרה
למקום שממנו באת
זה מה שקרה להרבה אנשים
שקבעו איתי פגישה, או שאני קבעתי איתם
(ולך אישית גם)
שם
תצווי ללכת כעיוורת
להצביע ברגליים, ובנשמה
כשתעברי את כל הדרך הזו
ניפגש פנים אל פנים
ולא תפחדי יותר לעולם
מהאזורים החשוכים
גם אז…
תמשיכי ללכת רואה ויודעת
באהבה שלמה
אלוהים
וגם אני חנה’לה
***********************************************************************************************
ארבעה שבועות חלפו, מאז נפרדנו ממך.
זה היה ביום שישי בבוקר, הגענו לבארי.
טיפלו בך, והיתה הפסקת נשימה.
הזעיקו את גדעון והבנים, ולאחר כמה שעות נפרדנו ממך.
ריקי בדרכך הנחושה החלטת שאין טעם להמשיך והשארת אחרייך חוסר, חלל שנפער.
בכל פעם כשאני בדרכי לחוג הקרמיקה ידי אוטומטית מבקשת להתקשר אליך, כמו שנהגתי במשך שנים. אך אין למי להתקשר אין עם מי לדבר עוד.
את כל-כך חסרה לי, אין עם מי לרכל, ולדבר על הא ודא, ולהחליף חוויות.
אוהבת להקשיב לשירים ישראליים, ושיר של נעמי שמר, לא בטוח שהיה אחד מהשירים שהקשבת להם. שיר זה מתנגן אצלי בראש מאז מותך “עצוב למות באמצע תמוז”… אותו אני מקדישה לך.
חברתך חדוה
דברים שנאמרו בבית העלמין במלאת שנה לפטירתה של ריקי 27.6.2019
שנה לפטירתה של אמא
לאימא: עברה שנה. לא היה יום שלא חשבנו עלייך, ומה את היית אומרת על מה שקרה באותו היום. והיה לך הרבה מה להגיד, גם אם לא באמת קשור. זה תמיד היה נעים ומרגיע להקשיב לקול שלך. העצות, חוכמת החיים, הסבלנות…הטיפים לגידול הילדות…כל בוקר כשהילדות מעירות אותנו עם כל האנרגיה שלהן, אני חושב עלייך ועל הסיפורים של הילדות שלך באשקלון, וכמה צרות עשית לסבתא מרים. מסתכל על הילדות וחושב מה את היית אומרת לי על כמה הן גדלו…וכמה הן דומות לך באופי.
אמא, תודה רבה, על הכל. את תנוחי עכשיו, ואנחנו נמשיך קדימה. מבטיחים לבוא לבקר!
למשפחה: אבא – אנחנו יודעים שקשה בלי אמא, אפילו מאד קשה. אבל נראה שאתה מתגבר לאט, לאטעל הגעגוע לאמא. אנחנו מקווים שיהיה יותר קל בהמשך.
האחים – לכל אחד מאיתנו כבר יש משפחה, עבודה ועיניינים, אבל כל יום, חושבים קצת על אמא.
הנכדות – מעיין, שזכתה לפגוש אותך, שואלת איפה את כל שבוע…
לחברים ואנשי הקיבוץ – אמא אהבה לחיות בקהילה – ממש נהנתה מכל החברים. אני בטוח שחסרונה מורגש. תודה רבה שבאתם.
אורן
לריקי,
במקום בו נגמרות המילים
נוכח כאב צורב
במקום בו נגמרות המילים
שרויה אפלה קודרת
במקום בו המילים נגמרו לי
פעורה תהום עמוקה
במקום בו התייבשו המילים –
זורם מעיין הדמעות
והן שותקות את דברן.
ואני – כהולכת על חבל דק
מתחתיו הבור
מסביב לו חשיכה
נאחזת בזכרונות
כמו במוט של להטוטן
לאזן את שיווי המשקל
כדי להמשיך ולצעוד הלאה…
אני נושאת את הזכרונות עימי,
החיוך שלך מאיר את הדרך…
ריקי,
כבר חלפה שנה.
שנה שאת אינך עימנו.
שנה ו-3 ימים.
הגעגועים אלייך עדיין עזים
הכאב אינו מרפה
והזמן לא מרפא.
את חסרה פה –
בהרכב המשפחתי שלכם
בנוף האנושי – הקיבוצי.
היית לי חברת נפש
וכך נותרת בליבי
היית לי מורת דרך לחיים
ואת עדיין מלווה אותי ברוחך,
היית ונשארת, מקור להשראה
דוגמא להתמודדות עם הבלתי אפשרי
היית ונותרת – גדולה מהחיים.
תודה שהיית נוכחת בחיי
תודה שהיית לי חברה טובה כל-כך.
תלמה
ריקוש יקרה, עברה שנה
בפסח בשנה שעברה, ביקשת ממני להצטרף אלייך ולתלמה לעזור ולהכין את ליל הסדר הקיבוצי, ולעבור יחד על הפרטים הקטנים והגדולים. כמה שאהבת את החגים הקיבוציים, ולהיות מעורבה בהם. בסופו של דבר, אתם נסעתם לאורן, וביקשת ממני ומדני לקחת אחריות על הסדר. השארת לנו תוכנית מפורטת ומדוקדקת, והחג עבר ו”תקתק” כהלכתו. למחרת את מתקשרת: “איך היה? הילדים שאלו את הקושיות? הקריינים זכרו להקריא? הילדים נכנסו עם השיבולים? עופר ידע מתי לשים את השקפים והמוסיקה?” ריקי, הכל עבד בדיוק כפי שרצית. לא נרגעת.
ואז אחרי הפסח החלה הראיה להיטשטש, ומיום ליום פחות ופחות ראית, ואיבדת את טעם החיים. הרגשנו שכל יום את כאילו “מכבה מנועים”, כהגדרתו של גדעון.
אבל אני רוצה לזכור אותך, כריקי, החברה, המורה, השותפה, כזו שאפשר לבוא ולפטפט איתה. גם אחרי שנים שכבר לא לימדת יותר ב”נופי הבשור” שאלת: “מה קורה בצוות האנגלית? מה נשמע בחינוך המיוחד? איך זו ואיך זו?” היית מצויה בפרטים הרכילותיים והחינוכיים.
היכרתי דרכך הרבה חברות שלך ממעגלים שונים בחייך. כמה תעצומות נפש היו לך במהלך 15 שנות המחלה שלך. נלחמת כלביאה. טרפת את החיים, נסעת, טיילת,קראת, גלשת, ויצרת עד הרגע האחרון כמעט. נאחזת בחיים. שיתפת אותי בתמונות של הנכדות, וכל כך היית גאה על כל צעד חדש ובכל מילה חדשה שלהן. ולפני שנה אמרת לי את המשפט הבא: ” איזה טעם יש לי בחיים אם אני לא יכולה לראות את הנכדות שלי גדלות”.
ניסיתי במעט שיכולתי, לבוא, להיות איתך, לתמוך, לקשקש, לספר, לרכל, לצחוק, לעשות לך רייקי והרפיות, עד שביום האחרון בבארי, לא ענית לי יותר.
ידעתי שזהו, תם סיפור חייך.
עצוב לי, כי אני מתגעגעת.
עדה
|
||||
ברעד ריקי ז”ל
