|
||||
 דברים שנאמרו על הקבר – עידית אינטרטור – מזכירת קבוץ
אורי 6.1.2017
נולד ב-17 בספטמבר 1944 בטוניס, בשם אריק ג’אווי, בנם של ויליאם וג’נט.
בגיל שש עלתה משפחתו לקבוץ דן, שם עוברת שמו לאורי דן.
אורי גדל והתחנך בקבוץ דן ואחר-כך בעין החורש, כילד חוץ. בכיתות י”א, י”ב התגורר בחדרה, שם הצטרף לשומר הצעיר.
בשנת 1962 אורי הגיע לקבוץ ניר-עוז עם גרעין “צבר”. התגייס לנח”ל נמוצנח ועבר קורס קצינים. במהלך השירות השתתף במלחמת ששת הימים, יום כיפור ומלחמת ההתשה. הקרב על כיבוש הכותל השאיר על אורי חותם עז במשך כל חייו.
בניר-עוז הכיר את כרמלה והקים את משפחתו. למד אומנויות בבצלאל ובשנת 1970 היה מורה ומחנך ב”מעלה הבשור”, והקים את מגמת הקולנוע. תחום בו עסק עד יומו האחרון – תיעוד אירועים גדולים כקטנים בחיי הקיבוץ, עריכת סרטים לחגים, לחתונות ולארכיון.
ב-1980 יצאה המשפחה, בפעם הראשונה, לשליחות במרסיי מטעם תנועת השומר הצעיר. ב-1990 יצאו בפעם השנייה לשליחות בפריז.
כל חייו בניר-עוז אורי היה מעורב ופעיל בקיבוץ וכיהן בתפקידים שונים.
בשנת 2008 נבחר לרבש”צ. תפקיד בו כיהן שבע שנים. שנים בהן חווינו את מבצע “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן”, “צוק איתן” ועוד הרבה ימים של מתיחות ואי שקט בין מבצע למבצע.
אורי היה הרבש”צ המבוגר ביותר בארץ, השקיע בתפקיד זה עד גיל 70 ופעמיים זכה באות הצטיינות על תיפקודו. בגיל 70 פרש לגימלאות והתמקד בליווי והדרכת קבוצות הש.ש.
לאחרונה חלה במחלת הסרטן, ולאחר סדרת טיפולים גופו היה כבר נקי מסרטן.
מותו התרחש בפתאומיות, ללא סימנים מוקדמים. האבל והצער עצומים.
יהי זיכרו ברוך.
ובנימה אישית, אורי, במהלך השנים יצא לנו להיפגש ולעבוד יחד אם זה בתחום הביטחון, המזכירות או התכנון. לא תמיד הסכמנו על כל דבר, לא פעם היו לנו חילוקי דעות, אבל ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך, ואתה מצדך כיבדת את החלטותי. הדעות שלך היו מאד ברורות, וקשה היה לעמוד מול הלהט החברתי שלך ונחרצות דיעותיך. ובסופו של דבר, החיוך השובב, התעוד האובססיבי לפעמים, והעקשנות הבלתי נלאית שלך, יחסרו לי בשבילי הקבוץ.
כתיבתו האחרונה של אורי ז”ל, ימים ספורים לפני פטירתו, נותרה יתומה, לא גמורה, על שולחנו.
“אז כמה ניתן להתריע, להראות את הכתובת על הקיר, להמתין שמשהו מבחוץ (אולי טראמפ) יעשו לנו את העבודה. ואולי הגרוע מכל זה פשוט כבר לא מעניין ולא בשליטתנו. תן לי את הזמן המוקצב לחיי מבלי שאצטרך לצאת נגד רוח הקודש השורקת מכל עבר.
ביבי מרגיש כמלך ישראל, רק 1000 נשות שלמה חסרות לו חהוכחת כח הגברא. הציניות, הרמיה, העמדת הפנים והאשלייה שהוא בלשונו החלקלקה מפזר, צעידה על טבעו של העם שבחר בו, וסגולה מזה לא תצמח, מבלי להוריד ז’קט בנון-שלנטיות, במסלולי ההליכה עם אובמה!!!
דברים שנאמרו מעל הקבר – עמירם קופר
אורי דן
הפסוק ” דע מאין אתה בא, ולאן אתה הולך…” הינו פסוק חז”לי מרכך לגורל של “פסק כליון כי העולם צפוף”. כולנו יודעים שזו המציאות אך נדהמים וכואבים בחיינו, בעת פרידה לנצח.
ביום עצוב זה ברצוני להעלות צדדים באישיותו של אורי שאולי לא הצלחנו לעמוד עליהם מספיק בחייו. אורי התבלט בכשרונו האומנותי גרפי מיום בואו לניר-עוז, כישרון שלווה באנרגיה יצירתית הבאה לידי ביטוי בקהילה בה הוא חי.
בשנים בהן עדיין לא ידענו את אומנות ה”מיצג”, גילה אותה אורי. הפיאצה ליד חדר האוכל, התבליט על קיר המקלט בואך חדר האוכל, המראה הנשקפת ממרומי המגדל מול עיני החברים המתקרבים אל חדר האוכל, והחלק העגול במבנה חדר האוכל, משקפים את תפיסת ה”מיצג” של אורי ואת המעשה האומנותי שלו. בבית התינוקות של פעם צייר אורי מייצג על תקרת “חדר הזחילה” כדי לעורר את סקרנותם של התינוקות. במהלך חייו האומנותיים לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, ושימש כמורה לאומנות במעלה הבשור, עבר אורי לצילום ולעריכת מיצגי תמונות וסרטונים בעיקר מחיי הקהילה בה הוא חי עם משפחתו ועמנו. אורי היה המנוע של הניסיון להקמת מיזם מסחרי לגרפיקה פירסומית מיזם שהספיק להפיק סרטוני פרסומת “משובבי לב” לנירלט. אני אישית זכיתי לאיוריו של אורי ולשער המצולם על ידו בספרי “שירים מספר המדבר”.
אורי שייך לדור שהקדיש את עצמו למעשים ערכיים וחלוציים למען קהילתו ועמו, וכל אבני הדרך בחייו מעידות על כך. בשנים האחרונות פרסם טורים ותגובות בשבועון “הזמן הירוק”, תוך שהוא מבטא בהם את ה”אני מאמין” שלו.
כולנו חשים באובדנו ומתברכים במעשיו.
דברים שנאמרו מעל הקבר – אבי קלינגבייל
אורי דן מת פעמיים
פעם ראשונה הוא מת מאיזו שהיא “רעה חולה” שאת זיהויה המדויק נשאיר לרופאים. פעם שנייה מת לאחר שבשנים האחרונות, השליך נפשו מנגד, בניסיון להנביט מעט ארגון וסדר, לשפר את הדיון הציבורי, בארגון שבחיי היום יום שלו מתנהל על הציר שבין “רישול חביב לאי יושר מוצהר”.
אורי חשב שיש להתנהל אחרת.
אורי שהתמיד, שנים ארוכות, בתיעוד הקורה בניר-עוז, בעזרת מצלמות. גדש ארגזים של חומר. באחרונה הועברו הסרטים לתיעוד דיגיטלי.
אורי השפיע על חזות הקיבוץ במיצגים שונים, בארגון העתיקות, במוזיאון ועוד.
תשתית הסדר, שיצר ברישום הפעילות שלו כרכז בניין, היא עדיין, הרבה שנים אחרי שסיים את תפקידו, בסיס להחלטות רבות.
בתפקידו כמא”ז, תפקיד שנטל על עצמו בגיל מאד מאוחר, גרם להתפעלות אצל מפקדי הצבא בסביבה.
אורי לא היה ערוך נכון לקרבות הרחוב שנטל על עצמו.
התכונה המרכזית, שהחלישה אותו מול סוג כזה של מאבק הייתה “הזדהות גבוהה מדי עם הארגון וערכיו”. הזדהות, שגרמה לו לשכוח שלהסתערות נדרש גם רתק.
גם ה”פרטיזן” האמיץ ביותר, לא ישרוד ללא עורף אזרחי.
אורי הרגיש רע על הטריבונה, השתדל לשחק על כר הדשא, הגדיר לעצמו משימות, והתמקד בהן, התמקד בפרטים, לא יצר די מרחק.
המרחק נדרש על מנת להתבונן, להתקין על העדשה מסנן וליצור פרספקטיבה.
דרך פעולה מוזרה למי שלמד אומנות. שם מטשטשים את פרטי הפרטים, שם צועדים מספר צעדים לאחור על מנת להתרשם נכונה.
הימצאות מתמשכת בעמדה זו, עמדה שמשבשת את הסדר ב”שלווה” של ציבור, שעיניינו בארגון הולך ופוחת, ציבור שלא מגלה עניין, לא עושה טוב לבריאות.
ייתכן ומת גם מ”שברון לב”.
נהוג לומר, שחיילים ותיקים לא מתים, הם נמוגים. עימם מתרפים החישוקים סביב המסגרות בהן הם נוטלים חלק, והמסגרות על רפיונן, הולכות ונמוגות עימם.
דברים שנכתבו בכתב העת “הזמן הירוק” מספר 1562 12.1.2017
נפטר אורי דן
אורי דן מניר עוז, שתגובות
רבות שלו התפרסמו במדור זה,
וכן פרסם מאמרי דעה רבים
ב”הזמן הירוק”, נפטר ביום חמישי
שעבר במפתיע. אורי בן 72
במותו, היה חולה תחת טיפול, אך
הוא תיפקד באופן מלא בקהילה
ובמוסדות המשק.
בשנתיים האחרונות שימש
אורי כמקשר לגרעיני ה”חלוץ”
בניר-עוז, ולפני כן תפקד כרכז
הביטחון השוטף הצבאי של ניר-עוז,
בתקופת שלושת המבצעים
ברצועת עזה.
היה חבר השומר הצעיר בחדרה,
התחנך במוסד “מעיין” בעין החורש,
הגיע עם גרעין השומר הצעיר
“צבר” לניר-עוז בשנת 1962
שירת בנח”ל המוצנח כמפקד
מחלקה, והשתתף בקרב בירושלים
במלחמת ששת הימים.
שירת כקצין ביחידה מוטסת
במלחמת יום הכיפורים. אורי למד
גרפיקה ב”בצלאל” ושימש כמורה
לאמנות במוסד “מעלה הבשור”,
בהמשך יצאו רעייתו והוא
עם משפחתם לשליחות ב”השומר
הצעיר” בצרפת – במרסי ובפריז.
נשוי לכרמלה, אב להדס, גלית
ודור, וכן סב לשמונה נכדים.
איש רגיש ערכי דינמי וער
למתרחש במדינה ובעולם.
יהי זכרו ברוך.
דברים על הקבר מפי הדס
אבא יקר ואהוב שלי,
לא מאמינה שכך זה קרה…
לא רוצה להיפרד, קשה לי, אני מצטערת…אבל אני לא החשובה כאן כרגע . רוצה שתלך בקלות, לשחרר אתך מאיתנו, אבל כל-כך רוצה ממך עוד…עוד חיבוק, עוד נשיקה, עוד מילה טובה ושתאמר לי עד כמה אתה גאה בי ושתאמר פעם אחת שאתה אוהב אותי.
החיים שלך-שלנו לוו עם כל-כך הרבה מנגינות ותמונות. ותמיד הובלת…בכח בתעוזה באומץ וברכות.
חשוב לי שתדע:
אתה קודם כל האדמה שלי, החמה האדומה היציבה, הבסיס והקרקע לכל צמיחה ופריחה.
ואחר כך אתה המים שלי, הנפש, הרגש, הצבעים, הזרימה המחישה החמלה.
ומשם אתה האוויר שלי, הנשימה, המשמעות, המחשבה, התבונה, המעוף, היצירה.
ובהמשך אתה האש שלי – התעוזה, הפעולה, העשייה, העקרונות, החכמה, הביטחון שבדרך…
היית מהכל “עולם ומלואו” – היית הבית, החום, הרגש, המחשבה והעשייה.
חיית את העולם בצבעים בתמונות, ציירת, צילמת בטקסטורות שונות,
ותמיד עם אותה המלודיה הפוליטית והאסרטיבית, גם יחד.
הסרטים שהכנת – הם השירה שלך, הנשמה שבך, המנגינה של חייך.
התיעוד של הארצי הגשמי והרוחני גם יחד.
צפיתי בסרטים שצילמת את הקיבוץ – הבית שלך וראיתי שם את הכל.
את הרוך והאהבה, העוצמה, הקבלה והנתינה.
תמיד הובלת אותנו אחריך…בביטחון ובדאגה לכבוש כל יעד וכל מטרה.
דאגת לעשות V על כל אחד, מוזיאון, פלא, טבע, עד שלפעמים היה נראה שאתה עסוק ביעדים ושוכח ליהנות מהדרך…
אולם היום אני מבינה שאולי רק ככה מצליחים להגיע ליעדים – ע”י סימון מטרות.
לעיתים חשבתי שאתה טועה ובעטתי וכעסתי, אבל אתה תמיד עמדת שם בטוח בדרכך, ומעולם לא כעסת בחזרה,
רק אמרת לי: “מומי – תפסיקי, את לא כמוני ולא תביני”.
כשהיייתי ילדה – היית דמות לחיקוי והערצה. תמיד עסוק בעשייה למען משהו, מישהו…הקיבוץ, המדינה, הרעיון…
ותמיד הכל מלווה ביצירה. שם היה המקום שלך האמיתי לביטוי, לרגש ולהשארת חותמת וסמל.
ניסיתי לעיתים להראות לך שהמשפחה האמיתית זה אנחנו וכל היתר הבל-הבלים.
אבל אתה בעקשנות האופיינית לך, המשכת… לפעול ולצלם ולתעד כל רגע, כל פרח שנבט, כל עלה צהוב, ירוק, כתום, כל קקטוס עם קוצים קצרים וארוכים ועם פריחה של פעם בכמה שנים.
ושדות ואנשים וילדים…חייים שלמים.
לא מכירים אותך. ראו את האיש העקשן והנלחם, אבל בתוך תוכך היית ילד טוניסאי קטן רגיש ופגיע שהגיע למדינה וקיבוץ קשים ומתנשאים ובאותם השבילים שבחרת לך או או שבחרו לך היו המון מהמורות וקוצים – אבל תמיד תמיד חיכו שם בסוף – פרחים.
בנית לך מגן ושריון, חספוס וסוג של סגנון לוחמה, אך בפנים היה רוך והמון גוונים ואמונה גדולה!
חיית את האור והצבעים והתמונות את העשייה, הבנייה, וההתגשמות, את הרגעים הקטנים והגדולים, חיית את ה”בחוץ” וגם את ה”בפנים”.
כשחלית, לפעמים שכחת להילחם בשביל עצמך, וניסיתי להזכיר לך שכמו שנלחמת כל חייך למען רעיונות ומטרות, עכשיו זה הרגע האמיתי להילחם בשביל עצמך. ושם – היית קצת חלש, צנוע, שקט, היה לך קושי לשים את עצמך במרכז.
אני שמחה שלפחות את הגנים המוצלחים, רואה שהעברת לכל נים ותא אצל הילדים והנכדים, את השמחה, חדוות היצירה, הכישרון ואולי בעתיד גם את הביטחון.
יילכו איתי תמיד כל הזכרונות, בעיקר מהילדות. עם כל הכאב והמורכבות של בית בקיבוץ, תמיד דאגת להביא לנו מעצמך. הבאת המון חיות; יונים בשובך (בתקווה לשלום), אוגרים ועכברים שלמדנו מהי התרבות ופריון. כלבים גזעיים, שלמדנו מהם משפחה ונאמנות.
הפעלת את כולנו לעשייה משותפת של סרטונים עם תיכנון ודמיון ושיתוף פעולה.
החזקת אותי הכי גבוה, על הכתיפיים החסונות עם הגוף יפה התואר והזקן השחור וזרקת ותפסת…הראית לי את העוצמה באחיזה ובשחרור.
תמיד דאגת להשאיר לנו פתקים עם ציורים משלך, מיוחדים, עם הומור וקריצה ומילה טובה, על יד המיטה. היית אבא מיוחד במינו ומושא לקנאה.
עד היום דאגת לבוא כל בוקר אלי לעבודה, לתת חיוך וחיבוק ולהזכיר לי שאתה כאן תמיד בשבילי ועל כך מודה לך.
תמיד דיברת על כך שאם היו מאפשרים לך לטוס לחלל היית הולך בלי לחשוב פעמיים.
ואני נעלבתי ולא הבנתי – איך אתה מוכן לעזוב אותנו, את האישה, המשפחה…
אבל כן, רצית להגיע הכי גבוה, להגשמה, להרוות את הסקרנות האין-סופית, הכי למעלה…
ועכשיו אתה שם, מעל הכל ומעל כולם, צופה בנו באהבה.
מתפללת בשבילך שיהיה לך שם רק טוב, שקט, שלווה ומנוחה.
שדרכך תהיה דרך של זהב מלווה בשושנים והפעם בלי הרבה קוצים.
דאגת לבוא אל עופר אתמול בחלום ושרת לו שיר קצבי, קצת כעוס אבל משלים (אומרים שהמלאכים שרים)
והעברת לנו דרכו מסר במילים:
“לא רציתי למות אבל כך זה קרה”…
ואתה עכשיו בדרך חדשה ואולי נפלאה…
רק שמור עלינו מלמעלה בבקשה.
אני רוצה להאמין שהגוף הוא רק קליפה ומה שניצחי זו הנשמה.
אל תהססו ואל תשכחו לאמר לקרובים אליכם בעודם בחיים עד כמה אתם אותם אוהבים.
מחבקת – אוהבת תמיד.
שלך – הדס
דברים שנאמרו על הקבר מפי גלית
אבא, סבא, רבשצינו בדימוס
תודה
הענקת לי אוצר בלום של ידע ואהבה לאומנות ,
נטעת בי סקרנות אין קץ, לדעת עוד ולחכות לעתיד.
עודדת אותי לפעול בדרכי ואמרת לי שאתה מאמין בי וגאה בי, על הדרך שבחרתי.
אולי שכחתי להגיד לך אבא “אבוש”, שגם אני גאה בך ואוהבת אותך מאד ויודעת
שתמיד פעלת לטובת הציבור ומעולם לא לטובת עצמך,
למרות שתמיד אמרתי לך, תתרכז בעצמך!
אבל כששליחות הציבור הסתיימה, משהו בתוכך כבה,
כשהחלום שלך נשבר, נשברת גם אתה.
דעתן ידוע, ווכחן בלתי נדלה שכמותך, רודף צדק וחוק,
על אפם וחמתם של כולם…
אתמול כל שמעתי – כמה סימלי – החזרת את הנשק שלך
והיום אתה מחזיר את נשמתך לבורא.
נוח בשלום אבא שלי.
סוף-סוף, אתה מגשים חלום…והנה אתה עכשיו טס בחלל…
בלי חללית בכלל.
סבא-אבא-אלוף.
נוח בשלום במשכבך.
בס”ד
י”ד טבת תשע”ז
דברים שנאמרו ע”י דור ביום העלייה על הקבר בסיום ימי השבעה.
אבא, נסעתי לראותך בדרכך האחרונה,
ונהג האמבולנס קיבל את פני, ועשה פרצוף פליאה…
“איך אתה קשור אליו?”
“אני הבן שלו”…
“במה זכה?”
תשובתי הראשונה היתה: “שחרור ירושלים”.
אין לי ספק שיש מדור מאד מיוחד שם למעלה ל”משחררי ירושלים” אחרי 2000 שנות גלות,
השחרור והתקומה מתרחשים ממש בדורנו.
באופן מושגח בתוך “ימי השבעה”, מתקיים צום י’ בטבת – יום תחילת המצור על ירושלים.
ואתה בדיוק המענה הנכון לצום – “משחרר ירושלים”.
אבל בעצם אני זכיתי.
זכיתי לאבא כל-כך ישר ועמוק, נבון וחכם, דברן ולעיתים שתקן, ערכי ומוסרי, מחבק ומנשק,
בעל מידות טובות שיש לי עוד הרבה מה ללמוד מהן. צדיק אמיתי!
והשבוע גיליתי שהיית כזה לא רק עבורי, אלא גם בשביל רבים אחרים.
היית להם אבא, היית להם אח, היית להם ביטחון, היית להם שלום,
היית להם מדריך וחבר, היית להם צחוק ואושר,
היית להם אומנות, והיית להם יצירתיות, היית להם לוחם-על וגם קוסם מדופלם…
היית הרבה דברים בשביל הרבה אנשים.
אני יודע שאני זכיתי – שהיה לי אבא כמוך, וכל הטוב והערכי שבתוכי – בעצם נובע ממך.
אוהב אותך – דור.
דברים שנאמרו על הקבר בשם הרבשצ”ים
אורי,
“לכל אדם יש זכרונות כספר שהם יומן חרוט על לוח לב שותק”
הזכרונות, הם פסיפס צבעוני של המעשים הקטנים והגדולים בימי חייו של אדם. ובדיוק כשם שהקווים עושים את הרישום והעצים מהווים את היער, כך בחיי אדם אין סוף הפרטים של מה בכך, הם הם המרכיבים את הביוגרפיה האישית שלו.
אלו המון האירועים הקטנים והזעירים של היום-יום, שלעיתים אפילו לא ייחסנו להם כל משמעות. שכיחים ורגילים כאלה שבזמנם איש לא שם לב אליהם. אפיזודות של עבודה משותפת, פגישות, שיחות, וויכוחים, מתח העבודה, הרצינות, ההתבדחות והיתול(ואצלך זה קרה לא פעם). הם מתנהלים בטיבעיות נעלמים עם הזמן ומשכיחים אחד את האחר. כאשר מחברים את כולם יחדיו מצטייר הדיוקן של האישיות המיוחדת שלך.
אבל אורי,
למרבה הצער כאשר אנו מתרפקים זיכרונות יפים וטובים ככל שיהיו, כאשר אנו מנסים להשחיל אפילו חלק קטן מהם על חוט הזיכרון המוחשי של כאן ועכשיו, הם חומקים ממך כלא היו, מתערפלים, נמוגים ואינם. נותר החיוך השובב ומלא חוכמה שמלווה אותנו, אותו מבט אבהי של זקן החבורה שמשרה את השקט, הביטחון והשלווה.
לעיתים, אתה מצליח לאסוף לעצמך טיפה אחת מהם ומנסה להיאחז בה.
אבל, הם רק זכרונות.
אנו הרבשצ”ים כותבים לך מכתב פרידה ואין אנו יודעים לאן למען אותו. נשאר רק לשלוח את המילים ברוח, והיא זאת שתביא אלייך את התחושות, רגשות, את המשפחתיות שהיית חלק ממנה. אותה רוח לא תצליח להביא אליך את תחושת החוסר ובעיקר את האהבה שאנו חשנו ורוחשים לך…
שמענו ולמדנו עליך במהלך השנים הרבה סיפורים, ואתה עוד הוספת נידבכים משלך וכך הפאזל מתחיל לבנות צורה ואנו עוד נוסיף לו חלקים חסרים. אצלך הזמן עצר מלכת ואצלנו הוא ממשיך. איך אומרים? החיים ממשיכים, והחוכמה היא להמשיך מבלי לשכוח את הזכרונות.
תנוח על משכבך בשלום אורי, אנו פה נתגעגע אליך וברור לך שתחסר לנו בנוף. כמו שאני מכיר את המשפחה, משפחת הרבשצ”ים כל אחד בדרכו מנהל וינהל אתך את השיחות המיוחדות ויעביר אליך את האינפורמציה החשובה ובעיקר ישאב ממך את השקט, קור הרוח, הנחישות והאופטימיות שכה ידעת להשרות סביבך.
“וכל אדם נושא לילות ועוני אבל עליו לזכור רק נגוהות, ואז יבין, אולי יבין כמוני שאין יקר מאור הזיכרונות”.
היה שלום חבר, ימתקו לך רגביה ואדמתה של הארץ אשר כה אהבת.
הרבשצ”ים
דברים שנאמרו מעל הקבר הפתוח ע”י חיים פרי
אורי ידידי היקר,
דרך ארוכה ארוכה עשינו יחד, החל מהטירונות במחנה 80, שם בזכותך זכיתי לטעום בפעם הראשונה בחיי, גבינה צרפתית ריחנית במיוחד, כאשר לקחנו לעצמנו חופשה בלתי רשמית, ונסענו לבית הוריך ב”אולגה”.
זכיתי לענוד בזכותך תגים של כתב צבאי ולסקר את מצעד צה”ל בחיפה. שם הבחנתי ביכולתך לאלתר, להעיז ולצפצף על המוסכמות ובעיקר לחשוב מחוץ למסגרת. צנחנו לא מעט פעמים יחד, לימדת אותי שאפשר להספיק לצלם באוויר וגם צילנו אחד את השני.
בהמשך הפכנו לצוות הפקה קולנועי. סרטים מיתולוגיים – “ביל בוז’י”, “המהפכן”, “הגנן”, “הקרב על היעד” ועוד רבים אחרים שמקומם בפנתיאון הקולנוע הישראלי.
מאוחר יותר עברנו לציוד יותר מקצועי, אני עשיתי בהשתתפותך את “התמונה הזו אני בחרתי” ואתה את “יומנו של מזכיר”. אני מאד גאה בסרטים אלה שהופקו באמצעים דלים, אבל בהחלט אמרו משהו על החברה בה אנו חיים.
בזמן לימודיך ב”בצלאל” עשינו יחד את הסרט על “יהודה הלוי” סרט אנימציה תלת מימדי, בבובות שעיצבת בכישרון רב וגם בסרט זה באה לידי ביטוי יכולת האילתור, הכישרון והסבלנות האדירה, בהפקה מסובכת. לאחר מכן עשינו את סרט האנימציה “שיר השירים” בעיצוב הנהדר שלך.
אבל, אין לי כל ספק, גולת הכותרת של עשייתך האומנותית היתה לטעמי סרט האנימציה התלת מימדי “אבולוציה”. בנינו אולפן מרשים במקלט, שבו בילינו שבועות ארוכים לילה אחר לילה, קילוגרמים של פלסטלינה עברו תחת ידיך ועוצבו בצורה נפלאה, הפחת בהם חיים בתנועה חכמה ובסבלנות אין קץ.
לאחר מכן, כל אחד פנה לדרכו האומנותית. איחדנו כוחות במאבק ליציאה מלבנון, שאתה היית היוזם והמוביל.
מעטים מאיתנו היו מעיזים לחשוב ולבצע קיר מראות על גג האסם, כשהשמש שוקעת ומדליקה באור אדום את קיר המראות, אני אומר: כל הכבוד, אורי!”
חבל שהפרוייקט האחרון ליד בית תינוקות קרס, אבל לא התייאשת, וכבר עלה רעיון חדש שכנראה לא ימומש על ידך.
לא תמיד הצלחתי לרדת לסוף דעתך בדברים שכתבת, אבל תמיד היתה לי הרגשה שהמוח רץ הרבה יותר מהר מהיד הכותבת.
חייבים להודות שחלק לא קטן מ”נבואות הזעם והחורבן” שכתבת מתגשמות לצערנו הרב מול עינינו יו-יום.
כרמלה שליוותה ותמכה בכל העשייה העשירה והמגוונת שעשית, הדס, גלית, דור, הנכדות והנכדים, יש לכם במה להתגאות, מעטים השאירו אחרי לכתם שפע כזה של יצירה ועשייה.
עוד רגע והקוסם “מסייה” דן יחזור לקדמת הבמה להדרן, אלא שהפעם המסך ירד לנצח.
נוח על משכבך בשלום.
דברים לזכרו של אורי דן – נכתבו ע”י שלמה גולני
אורי דן, לזכרו
קשה מאד, עצוב ולא נתפס לכתוב על אורי “הוא היה”.
היו לנו עשרות שנים של היכרות, ידידות והערכה.
היתה לאורי עוצמה ונוכחות אדירה,
כל מקום וכל תחום בניר עוז צבוע בדרך כלשהיא בחתימת ידו.
אורי היה אחדות הניגודים, הדיאלקטית במיטבו,
היו בו איכויות רבות, לעיתים מנוגדות שנראה שהקשו גם עליו ולעיתים גם על אחרים.. אורי לא עשה חשבון לאף אחד, עמדותיו הערכיות הבלתי מתפשרות הביאו אותו למאבקי כוח וקונפליקטים מול המערכת הפוליטית בקיבוץ וגם עם אנשים באופן אישי.
אורי היה אדם ואומן, אדם רגיש לכל ענין גדול או פעוט,
אדם פוליטי מעורב עד הקצה, ללא פשרות
כסרט צילום בשחור לבן, זה צמצם לעיתים את מרחב ההסתכלות שלו ולקח אותו לעיתים “מול הקיר”,
איכות זו נתנה גם לו כוחות ויכולת להעז אפילו כנגד כל הסיכויים.
ב-1985 הוביל את ניר-עוז למיצג ייחודי של קבוץ שלם על ילדיו העומד מול הכנסת, בתביעה לצאת מלבנון ולהפסיק את המלחמה המיותרת.
אורי היה איש צבא שהוביל חיילים לקרב ובעצמו לקח חלק במלחמות ישראל, היה רבש”צ בניר-עוז ותחת מנהיגותו עבר הקבוץ תקופות קשות של מתח, הפגזות, פינוי הישוב ומצבי חירום. ראינו אותו מתפקד ימים ולילות ללא חשבון עם צוות המח”י המקומי ומול המערכת הצבאית החיצונית. ועם זאת, אאיש שמאל עם תפישה הומניסטית עמוקה, רגישות לכל אדם כאדם. הוא כאב בתסכול את המציאות הבלתי אנושית של חיי התושבים של הרצועה מספר קילומטרים מאיתנו, חולם בלתי נלאה להסדר שלום אזורי לטובת כולם.
היה איש של חלומות וערכים יחד עם איש מעשה וביצוע, הגה פרוייקטים של פיתוח ובניה ותמיד חשב “מחוץ לקופסא”.
אורי היה צלם-אמן, המצלמה הלכה איתו לכל מקום, והיתה חלק ממנו, היה בו כישרון להנציח רגעים מייוחדים, נוף, פרח או מציאות. צילם, ערך ויצר ביטוי ומשמעות דרך התמונה, הקליפ והאיור.
אורי המורה, המחנך, לימד צילום וקולנוע, חינך קבוצה וריכז את המוסד החינוכי “מעלה הבשור” בימי תפארתו, חניכיו הרבים באו לחלוק לו כבוד בדרכו האחרונה.
היה פעמיים בשליחות חינוכית בצרפת וראה בחינוך צעירים את הלב של העברת המסרים לדורות הבאים.
אפילו לאחרונה, כפנסיונר, לקח על עצמו את ליווי קומונת ה-ש.ש. בניר-עוז ועשה זאת בדרך של דאגה, השקעה וקשר לצעירים.
אורי היה אדם רגיש ביותר ולקח ללב עוול גדול או קטן, כאב והרגיש חסר אונים מול תהלכי ההתבהמות, ההתקרנפות והגזענות בחברה הישראלית, כאב את ירידת מחנה השמאל הציוני השפוי בארץ, כאב את חוסר האופק המדיני וחוסר המוצא בתהליך התפייסות ופשרה כלפי העולם הערבי סביבנו. כאב את תהליכי השינוי העוברים על הקיבוץ, הבין וקיבל את הצורך בשינוי הקיבוץ, אך היה לו קשה לקבל שמה שהיה לא יהיה יותר.
כרמלה, הדס, גלית ודור היקרים, יחד עם הנכדים – פרידה עצובה מבעל, אבא וסבא, היייתם צוות משפחה של אורי וכרמלה המגוייסים לעזור לילדים ולנכדים בקיבוץ ומחוצה לו, נהנים מהקשר עם הנכדים.
הלב נדם, אורי נעלם מנופנו מוקדם מדי, היינו יכולים עוד שנים רבות ליהנות מיכולותיו, רעיונותיו ורוחו המיוחדת.
הוא יחסר בכל פינה ותחום בניר-עוז. תרומתו, דמותו ויצירתו עוד תהדהד את זכרו שנים רבות.
היה שלום חבר יקר.
מילים של פרידה לידיד – נכתב ע”י יונתן דקל חן
פגשתי את אורי בפעם האחרונה בשיחת קיבוץ ימים ספורים לפני שהלך לעולמו. הלכתי לשיחה לאחר תקופה ארוכה של היעדרות. משהו חוץ מנושא הדיון כנראה דחף אותי לגן הכחול. מצאתי את עצמי יושב ליד אורי.
מתברר היום שהקירבה הזו שימשה מאין פרידה ללא מילים .
מאז שאורי איננו הוא לא יוצא לי מהראש. אין לי הסבר גלוי להתעסקות בו. היינו ידידים אך לא חברים קרובים. היינו בני גילאים שוניים. לא גרנו בשכנות. למיטב זכרוני לא יצא לנו לעבוד או ליצור יחדיו מלבד קשר מזדמן סביב עינייני כיתת כוננות. שוחחנו לעיתים בסוגיות של היום-יום. לא רבנו אף פעם, אמם גם לא אגרנו חוויות משותפות רבות.
מדוע בכל זאת המחשבות אודותיו מציפות אותי בשבוע האחרון?
כנראה שהתשובה לשאלה נעוצה במפגש ההוא בשיחת הקבוץ האחרונה שלו לפני כמעט שבועיים. באותו הערב היה ברור שאורי חש ברע אם כי לא דימיינתי שסופו קרוב כל-כך. למרות חולשתו הוא נשאר כדי להגיד כמה מילים שמצד אחד לא היו קשורות לנושא השיחה אך מצד שני לגמרי איפיינו אותו עד יומו האחרון, לפחות בכיני. אורי ביקש שוב מכולנו להביט ולפעול מעבר לאתגרים בניר-עוז. הוא ביקש שוב שנתפנה למרחב הציבורי בישראל הזקוק כל-כך לתיקון וחמלה.
נכון אורי, לעיתים לא נותרה בי סבלנות כלפיך. אך תמיד הבנתי שנחרצותך מבטאת רצון עז לחולל עולם טוב יותר, צודק יותר, יפה יותר.
אורי – איש של דיבורים וגם איש מעשים. באמת ובתמים, שותף אמיתי לדרך ערכית, אמיץ וחרוץ עד כאב, בעל צניעות לבבית וחייכנית מבפנים והחוצה. האמונה העיקשת שלו ביכולתנו לבנות מציאות משופרת, משני צידי הגדר, מעוררת בי היום, שבוע לאחר מותו, פליאה וערגה. בדיוק עם אדם כזה אהבתי להיות חבר קיבוץ.
ככל אדם, קשה לדעת האם או כיצד אורי שינה לטובה את העולם בימי חייו. אצלי יש ידיעה מוחלטת שהכפר הקטן שלנו הפך לאנושי יותר, אסתטי יותר ובטוח יותר בזכותו.
לכם משפחת דן רציתי להודות: זכיתי להכיר בבן זוגך, כרמלה, באבא ובסבא אורי אדם ישר דרך ממש, מאמין ומחבק. אדם נדיר בימינו.
אני כבר מתגעגע לאיש היקר הזה, לידידי.
דברים שנכתבו בשם כל המונדרים ע”י קרן
כרמלה, הדס, גלית ודור יקרים,
עצב נפל על משפחתנו עם הידיעה על מותו של אורי! הייתי יחד עם הורי ואוהד ברכב בכפר סבא כאשר רועי התקשר אלינו מהקיבוץ.
זוכרת את אורי כאבא של הדס וגלית מחברת הילדים כאבא מיוחד, קצת אחר, אבא שובב שעושה קסמים, שצוחק וקורץ, מין כזה לץ.
תמיד עם מצלמה/מסרטה מתעד את כל האירועים בחיינו. בהמשך כשבגרנו, וגם דרך החברות עם ההורים הכרתי גם צדדים אחרים שלו.
את מעורבותו החברתית ואף הפוליטית במישור הארצי, עשייתו הקהילתית שנעשתה באיכפתיות תוך שהוא לוקח לא פעם דברים לליבו, כך שצבטו לו. האחריות שלקח על עצמו בתפקיד הרבש”צ בזמני חרום בקיבוץ. אורי היה שילוב של איש רוח ואיש של עשייה, איש בעל דעות נחרצות בנושאים מסוימים, אך גם מאד קשוב בשיחות רעים התוודענו לתכונות אלה של רגישות וסבלנות שלו במפגשים שהיו לו עם אבי ועם רועי. איש יצירתי, מלא רעיונות כרימון, בעשייה מתמדת, תורם ומשמעותי בכל ארוע וחג.
קבוץ ניר-עוז ללא אורי דן, זה כבר לא אותו קבוץ – ככה זה מרגיש.
עצוב לנו בלב מאד על לכתו!!!
נתגעגע!
דברים שנכתבו ע”י סמדר אלפסה
לכרמלה ולמשפחת דן – מוקדש לאורי
איש הצילום והסרטים –
שכל חייו יצר ותיעד, כל מקום, כל ארוע…
שתמיד חיפש עוד זוית מענינת,
והכניס חיים ונשמה לכל סרט או תמונה –
עלה באחת לעולם של מעלה,
למצוא זויות חדשות ממעוף הציפור.
ואולי הוא פוגש שם עכשיו
את איש הפירזול והציור,
שכמוהו גם הוא,
בחר לסיים בפתאומיות את עבודת יצירתו,
בלי שתהיה למשפחתם שהות להיפרד…
להגיד מילים אחרונות של שלום…ותודה…
בלי לתת נשיקה אחרונה.
ה”ותיק” מקבל את פניו בפליאה…
או אולי בהבנה…?
כי אולי זו דרכם של אלה,
שבכל רגע בחייהם יצרו את אשר ראו והרגישו?
אולי הם בוחרים ללכת רגע אחד לפני שכבר לא יוכלו,
כי בלי זה הם אינם יכולים…
כשיצרו כאן אצלנו, כל אחד בדרכו,
כשהאחד מצלם והשני מושך במכחול,
בוודאי לעיתים הצטלבו יצירותיהם
אפילו בלי שידעו או התכוונו,
כאשר ראו את אותה פינה מופלאה.
והשאירו לנו כל-כך הרבה מזכרות מופלאות
שעכשיו הן גם מכאיבות…
כנראה שגם עכשיו הם ממשיכים ליצור משם
ומוצאים מראות אחרים שכמותם לא הכירו.
לנצח אודה לאיש שלכם –
איש הצילום והסרטים
שהשאיר לנו באחת מיצירותיו – מזכרת כל-כך מיוחדת וחיה
מאיש הפירזול והציור
האיש שלנו – אבא שלי.
באהבה
דברים שנכתבו ע”י רובי מרגלית
אורי דן ז”ל
הבשורה הפתאומית המרה, המכאיבה והקשה תפשה אותנו כרעם חזק בערב שקט בביתנו. “אורי איננו”. היינו המומים ולא מאמינים ועד עתה קשה לעכל הבשורה הקשה.
היכרותי איתך נמשכת יובל שנים. 50 שנה ממש. בשנת 1966 הגעתי להצטרף לחברתי (ואח”כ – אשתי) שהגיעה עם הגרעין החדש לניר-עוז. הייתי קצת חששן והססן לגבי ההצטרפות לקיבוץ והיו לי פרפרים בבטן. בבוקר חיכיתי ליד האיזדרכת בחדר האוכל הישן, לאהר’לה שביט ז”ל למען יקחני למקום עבודתי החדש בגן הירק.
והנה, בעוד אני מחכה מופיע בחור צנום, במכנסיים קצרים ונעלי גיבורים עם זקן גדול על לחייו וחיוך רחב על פניו, היה נדמה לי שאני מזהה אותו. ואכן הוא התעניין ובירך אותי לבואי והתברר כי אנחנו חברים לנשק; שנינו בוגרי גדוד 50. לאחר קבלת הפנים הנעימה והמקרבת הזו הוקל לי מאד. זאת לא אוכל לשכוח גם ממרחק של יובל שנים. לעיתים יש צורך בחיוך ובמילה טובה אחת, כדי לעודד ולשנות מצב רוח רע. כזה היית ונשארת. אוהב אדם באשר הוא, גם אם הוא לא בדיוק “משלנו”.
השנים עוברות, וכרמלה עם בטן גדולה וסינור תכלת מהדסת במטבח ובתכם הגדולה הדס נולדת, בזמן מלחמת ששת הימים. ואנחנו, כמנהג הימים ההם ממהרים להתחתן (4 זוגות ביחד!) וכבר יולדים את בכורנו גל והוא יחד בחדר עם בתכם השניה גלית. הקשרים מתהדקים בין שתי המשפחות. אנחנו משנים כיוון לקראת גיל 30 ועוברים למושב שיתופי. לא רחוק פיסית אך שונה בתכלת אידיאולוגית ממה שחונכנו בקבוץ.
ואתם ממשיכים בדרככם ונוסעים פעמיים לשליחות של השומר הצעיר בצרפת. דווקא בעזיבתנו הקשרים התהדקו וכנהוג אז יש חליפת מכתבים עירנית בין תלמי-יפה למרסיי ואח”כ לפריז.
גם המשפחות גדלות: לכם ולנו נולד דור חדש ושמו בישראל: דור.
כשרונך הגדול כאמן, כצייר, צלם, יוצר סרטים ואנימטור מוכשר מפכה בך. אינך מפסיק ליצור וכל הזמן מחפש רעיונות חדשים. זהו הפן האומנותי החשוב כל-כך לנפשך. אהבת אדם באשר הוא אדם, היא הפן השני, המלווה אותך בכל השנים הארוכות הללו. הרצון והשאיפה האידיאולוגית לצדק ולשלום בין עמים, ליושר מוחלט, למלחמה בעוולות, ולקבלת האחר והשונה היא היא המוטו שלך בחיים שלא נחלש לרגע אחד. כזה היית וככזה נזכרך בליבנו.
כרמלה יקרה, הדס, גלית ודור, הנכדים וכל בני המשפחה, ליבנו איתכם. אביכם היה יחיד סגולה, מיוחד במינו, אדם.
כולנו בני חלוף.
נוח בשלום על משכבך. ימתקו לך רגבי עפרך.
“מייל” שנשלח ע”י יגאל ומיכל
כרמלה וכל בני משפחת דן היקרים,
אין מילים לבטא את השתתפותנו בכאבכם על מותו בחטף של אורי היקר באדם.
חבר טוב, יוצר ומוביל בכל דבר שעשה, צנוע וענו, חבר של אמת.
מאז היכרותנו לפני עוד מעט חמישים שנה, אהבנו אותו…נדמה שגם הספקנו לעבוד קצת בצאן של עין השופט.
אח”כ בניר-עוז…ועת נפגשנו לחודשיים בירושלים בקורס השליחים בסוף 1980 ויצרנו יחד סרט על השיירות לירושלים במלחמת העצמאות.
אורי וכרמלה יצאו לשליחות הראשונה בפריס ואנחנו לשיקגו. אח”כ כל השנים נפגשים בכל מאבק פוליטי צודק, נגד הכיבוש, נגד עוולות למען שלום ושוויון, אורי הלוחם בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים ואח”כ בשנים של מילואים עד לתפקידו המרכזי והחשוב כל-כך במלחמה לפני כשנתיים. יחד עם כרמלה אהובתנו מהווים לב ונשמה בכל המפגשים שלנו, “קבוצת רימון” וודאי בשנים האחרונות, וגולת הכותרת בסרט שעשיתם שניכם עלינו בני ובנות “רימון” לפני כשנתיים-שלוש בהגיענו לגיל 70.
לפני שבועיים בחדר האוכל של עין השופט התחבקנו באהבה…
מי היה מאמין שהיה זה חיבוק של פרידה.
“מייל” שנשלח ע”י אורי גנני
אורי יקירי,
כשקיבלתי את הידיעה על פטירתך מחברת קבוץ דן לא האמנתי והתקשיתיי לתפוס את העובדה שאתה איננו.
נפגשנו לראשונה בחדר אותו חלקנו באפריל 1962 כשהגענו לקורס קציני חי”ר בבה”ד 1. מאז יצא לנו להיפגש בכנס המחזור שערכנו לפני שנתיים ובעוד מספר הזדמנויות. תמיד עם חיוך אופטימי ועם נכונות לתרום מכישוריך האומנותיים, מלאי ההומור בחוברת סיום הקורס, בספר המחזור ועוד,
אורי יקירי! מרחוק עקבתי גם אחרי פעילותך כרבש”צ בשעות הקשות אותן עברתם ב”עוטף עזה” כשתמיד ידעתישעם האופטימיות שלך המורל של החברים אף פעם לא יפול ושהחיילים שישרתו אצלכם יהיו בידיים טובות. בשם חברינו לקורס אני מתחייב שתמיד תהיה בלבנו.
משתתפים באבל הכבד של כרמלה, הילדים, המשק ו”עוטף עזה”.
“מייל” שנשלח ע”י שמעון בלגי, נחום זילפה ויגאל כוחלי
חבר גרעין שלנו מהקיבוץ נפטר בשבוע שעבר, נבצר מאיתנו להגיע. מתנצלים מעומק הלב. אנו מבקשים למסור את תנחומינו למשפחת דן על האובדן הגדול.
כואבים ועצובים.
פורסם בכתב העת “הזמן הירוק” גליון מספר 1564 ב-26.1.2017
משני עברי הגדר
לזכרו של אורי דן – אמן, יוצר, לוחם, איש משפחה, רודף צדק ושלום.
לא יודע למה בא
צרוף מקרים, הרגל, אהבה
צונח לחיים המוכרים מרכולתם
מציץ שועט ותם
בסמיללה רחמן רחים
עורו לתפילה, השכימו אחים
קול מואזין מצריח סמוך
מחלחל לשמיכת הפוך.
לא יידע אם אמת או צו
יללה שלום, אודרוב לקרב
ואולי ככה סתם, עוד שמועה להד”ם
ומכרז אין למחיר הדם
שחר עולה מפנה עלטה
בזיעתו יאסוף עוד פרוטה
את חידת חייו לא ידע לפתור
בבוסתניו לא נשמע קול התור.
אחר בראשית בא שמות
קו תפר חוצה שקט ומלחמות
קצרה העת וחרב אוכלת
וההוויה באקראי מתגלגלת
זמן מדלג, ימים חולפים
עת בלות מתגנבת שרירים עייפים
בליה מתישה שלד וגוף
פסק כיליון כי העולם צפוף.
שכנינו באחזעה מעבר לגדר הרצועה היו אומרים כי אללה אל כרים משחרר את מאמיניו מן העולם הזה במהלומת נבוט אחת, או במכות קטנות וממושכות. אורי פרש מעולמנו באיבחה אחת תוך שאין אנו מצליחים לקלוט את הפרידה.
אורי נולד בטוניס להורים פעילי “ההגנה” – אביו היה רופא ד”ר ויליאם ג’אווי, ואמו ז’אנט. לאחר מלחמת העצמאות עלתה המשפחה לישראל ונקלטה בקבוץ דן, שם שימש אביו כרופא. בהיותם בדן שינו ההורים את שם המשפחה לדן. אורי ואחיו ישי התחנכו בקבוץ דן. כעבור שנים עברו ההורים לחדרה, ואורי הצטרף ל”שומר הצעיר” בחדרה והתחנך במוסד “מעיין” בעין החורש. עוד מגיל צעיר בלט אורי בכישרון הציור שלו, בהומור שלו, ובפעלתנותו ונמרצותו. בשנת 1962 הצטרף עם גרעין השוה”צ “צבר” לקבוץ ניר-עוז. חרף מגבלה גופנית התגייס אורי לנח”ל, ושירת בנח”ל המוצנח כמ”מ לאחר שעבר קורס קצינים. במלחמת ששת הימים לחם בירושלים בחטיבת מילואי הצנחנים בפיקודו של מוטה גור, בעת מלחמת ההתשה שירת במילואי הצנחנים בתעלת סואץ, ובמלחמת יום כיפור ביחידה מוטסת. חרף שירותו הצבאי הקרבי היה אורי רודף שלום אשר צפה את מורכבות המצב שנקלענו אליו אחרי מלחמת ששת הימים.
אורי שב לניר-עוז, נישא לכרמלה בת עין השופט ושניהם הקימו משפחה לתפארת. אורי למד ב”בצלאל” בירושלים והיה למורה לאומנות ב”מעלה הבשור”. ביטויו העיקרי בראשית דרכו כאמן הייתה “אומנות המיצג” ויצירתו הבולטת בניר-עוז היא רחבת הפיאצה בכניסה לחדר האוכל, התבליט האסתטי על קיר המקלט בשולי הפיאצה, וקיר המראות הניצב ממול במרומי מגדל אסם הגרעינים. החזית המעוגלת של חדר האוכל זו המשתלבת עם הפיאצה היתה פרי התעקשותו של אורי להשלמת המיצג. אורי, רעייתו ומשפחתו יצאו לשליחות ב”שומר הצעיר” במרסי ופעם נוספת מאוחר יותר בפריס. אורי איש דינמי וסוער, ואם זאת שומר על חברותו והזדהותו המלאה עם הקיבוץ ודרך החיים הקיבוצית חרף ביקורתו על השתנות הערכים ואורחות החיים שאיפיינו את הקיבוץ. בהיבט הפוליטי ראה עצמו איש שמאל המזדהה עם שאיפה בלתי מתפשרת ופעילות מדינית מתמדת להסכם מכבדומכובד עם ערביי פלשתין על בסיס שתי מדינות נפרדות לשני העמים. בעת מלחמת לבנון הראשונה ארגן את הקבוץ להפגנה בירושלים למען נסיגה מלבנון. אורי השתתף בהקמת חלק מהפרוייקטים המשקיים בניר-עוז. היה מנהל יצור בניר-לט בראשיתה ויזם מיזם של פרסום מסחרי באנימציה. בתקופה הקשה של נפילת הקאסמים והפצמ”רים, גילוי המנהרות, המבצעים: “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן”, ו”צוק איתן”, שימש כרכז הביטחון הצבאי בניר-עוז והפיח בטחון בחברים. עם זאת לא שכח לרגע את מצוקתם של האנשים החיים מצידה השני של גדר הגבול. אורי הביא לידי ביטוי את ערכיו, השקפותיו ותובנותיו בכתיבת טורים ומאמרים ב”הזמן הירוק” ופעל פוליטית במר”צ. בשנתיים האחרונות שימש מדריך מקשר לקומונת “החלוץ”, אשר הגיעו לניר-עוז לשנת שירות. הוא המשיך בדרכו האומנותית בצילום, בסרטונים, במצגות ובאיור, יצירותיו כיכבו בחגי הקבוץ (אני אישית חב לו תודה על איור ספרי “שירים מספר המדבר”). אורי השאיר אחריו את רעייתו כרמלה, שתי בנותיו הדס וגלית, בנו דור, ושמונה נכדות ונכדים.
נפרדנו ממנו לפתע, טרם זמנו ללכת, והוא יחסר לנו מאד.
מתוך דברים שכתב ארנון אבני בכתב העת “232” גליון 158 31.1.2017
מורה ומנהיג
אורי דן, חבר ניר-עוז, היה קולנוען, אמן ואדם בלתי צפוי.
הוא היה מלא רעיונות חדשים ונועזים.
אצלו האמנות היתה החיים עצמם וקשה היה לדעת אם הוא מורה, אמן או מדריך בתנועת נוער.
הכל היה אצלו מעורבב ואולי זה היה סוד הכריזמה שלו.
כאשר הוא התחיל ללמד הפכנו לבית ספר פורץ דרך בתחום הקולנוע והקדמנו את רוב בתי הספר בארץ.
אורי הנהיג את המהפכה הזו והשיעורים שלו נחשבו לא רק מעניינים, אלא גם סמל סטטוס בבית הספר.
דברים לזכרו של אורי ז”ל ביום השלושים בטקס לגילוי המצבה – נאמרו ע”י חנה’לה מרגלית
כבר חודש ימים שאני מהלכת בשבילים ומחפשת אותך, אורי.
אולי מאחורי, אולי מלםני, מכל צדדי ואולי מאחורי הגב תצוץ פתאום, כמו תמיד, עם הפנים היפות שלך והחיוך האינסופי שלך, שאי-אפשר לעמוד בפניו.
אולי תרד מגובה המראות על האסם,
אולי תצא מהקיר של רחבת חדר האוכל,
אולי מהצריפים, מהמוזיאון של כרמלה,
אולי סתם תבוא מולי על האופניים כשנכד אחד או יותר איתך,
והמצלמה תלויה עליך, כי בטח נפל איזה עץ חשוב בסופה האחרונה וצריך לתעד אותו.
אולי שוב תצחיק אותי עם איזו בדיחה שגם אם שמעתי אותה מאה פעם עדיין אצחק מחדש כשאתה מספר אותה.
אולי תרתום אותנו לאיזו משימת צדק שאסור לוותר.
אולי תאכל מולי עם כרמלה את הפינוק הקבוע של ארוחת צהריים, ביס – ביס.
אולי תספר לי בפעם המאה ואחת איך ישי ואתה הבאתם לאמא שלכם ג’וקים ועכבישים כי ידעתם שהיא מפחדת מהם, והעיניים שלך יבריקו כאילו היה זה אתמול.
וזה לא קורה.
פתאום, ברגע הכל נעצר, קפא, אין חזרה.
ופתאום…
ואולי…
ושתיקה…
כי נגמרו המילים ורק הדמעות זולגות מעצמן.
ועוד נסיון להבין, להסביר, למצוא נחמה,
וכלום
ושוב שתיקה.
ככה, בלי לעצור, בלי להתייעץ, בדרך הכי חד משמעית, שאם היית צריך להסביר אותה כנראה שגם אתה לא היית מצליח,
ככה, נעלמת.
בלי שהספקתי להגיד “מה קורה, אני מחכה לך לקפה שהבטחתי”, כדי להסביר לך כמה ההצעה שלך בנושא הרכב לא תעשה לנו טוב.
בלי שניסיתי שוב לדבר איתך על דור, וגלית והדס, שכל מה שיש בהם זה אתה! זה ממך ומכרמלה, ושום בחירה בדרך אחרת לא תצליח להוציא אותך, ואת כל מה שספגו ממך, מכל אחד מהם.
בלי ששיכנעתי אותך להישאר עם ה”נכון” ולוותר על ה”אבל” (כי תמיד זה נגמר בנכון – אבל).
וכנראה שבכל פעם שאראה את ישי תיעצר נשימתי “וואו, כמה שאתם דומים”.
איש יקר, איש של אמונה ויושר, חבר, חכם, מוכשר, מצחיק, איש משפחה אוהב, תמיד היית ותמיד תישאר.
מנסה לחשוב לעצמי שטוב לך, שאתה רגוע, שהתמקמת במקום החדש שלך, שאתה מוקף באוהבים, כמו אבא ואמא וגם כמה חברים, שאוהבים אותך לפחות כמונו, שכל-כך אוהבים אותך כאן.
לי נשארו זכרונות נפלאים
והמון געגועים.
דברים שנאמרו ע”י גלית בטקס יום השלושים וגילוי מצבה
הבוקר הגעת אלי בחלום, והיית עייף וסחוט. כמו לומר, זה בסדר לזה לא הייתי רוצה להגיע, או שאולי כבר היית שם, מבפנים.
מאז שהלכת, הכל זכרונות, כל דבר שרואים זה מה אתה היית אומר, כל שקיעה – אדומה עוד יותר, כל פרח שלא תצלם מלבלב – פוצע בלב.
וההכרה במי שהיית, במה שהשארת, במורשת שלך, אדירה, מחלחלת, זוהרת, יש לי אותך מתחת לעור, אני מבינה זאת עכשיו, מבינה כמה אני תוצר החינוך שלך, ומודה לך, מודה לך ורק חושבת איך, איך אעביר את כל זה הלאה לבנות? מי ילמד את נויה שח? מי יצלם אותי עכשיו עם כל קמט שנוסף, וכל חיוך של שמחה?
תודה שהיית לי אבא כזה, תודה לך אבא על מה שנתת.
נוח לך בשלום.
עשית הרבה, עשית טוב!
דברים שנאמרו ע”י הדס בטקס יום השלושים וגילוי מצבה
איך לאמר…
אבא,
כל הצבעים לפתע דהו…
איבדו מחיותם וכוחם.
הכל כאן נראה חיוור בלעדיך…
בור העצב שנפער הוא ללא תחתית.
ורק מחלחל כשורשים מפותלים ועמוקים עוד ועוד פנימה.
מנסים לתפוס זכרונות כמו פרפרים שחולפים…
לרגע חד רגע המום…
כל -כך נוכח ואינך.
הכסא שנהגת לשבת בו עדיין חם, גלמוד מחכה לשובך…
ובאוויר תלויה ההבעה, המהות, העיניים עם קמטי החיוך…
אין דרך להסביר, אין דרך לעכל היעלמות פתאומית.
חוסר, ריק, יתמות.
המילים כה קטנות, דלות, מוגבלות מלהביע,
איך אתאר ולו קצת את שהיית ואת שאינך,
את היותך וחסרונך.
אוהבת אותך.
הוקרא ע”י ישי דן בטקס יום השלושים וגילוי המצבה
במקום התנצלות בפני כל הנוכחים. חיפשתי את הטון, הצליל שיבטא את האנרגיה של האיכפתיות של אורי. אין לי הספד, כך או כך ההפסד הוא של כולנו שלך ושלנו.
הבט היטב ילדי
REGARD BIEN MON PETIT
הבט היטב, אחי שלי אורי, הבט היטב
שם בשדות הבר
בין צמרות העצים
שם בסוף שמי הכפר
הנה אדם קרב
אך לי הוא לא מוכר
הבט היטב, אחי שלי, הבט היטב
אולי איש אלוהים
עם סיפורים בדים
על העולם הבא
אולי אחי שלי חזר כדי לאמר שדי לשנוא
או רוח מן הים שבכנפיו החול
שוב מציר תמונות
משכיח את הכל.
לא זה לא אחי
כי סוסו הן ידהר
לא, זה לא אחי
העבר כבר עבר
לא נותר פה דבר
שיוכל לעזור
זה ודאי לא אחי
כי אחי לא יחזור
הצל אשר נופל היה יותר אפל לו היה זה אחי
זה רק הרוח מן הים ובכנפיו החול
משכיח את הכל.
הבט היטב אחי שלי הבט היטב…
לא, האיש לא מכאן
כי סוסו קטן קומה
זה לא סוס מקומי
ולא סוס מלחמה
זה לא איש אלוהים
כי סוסו דל מידי
לסוחר נשמה
וגם אין זה רוכל
כי בגדו כה לבן
וסוסו לא שקט
והן איש לא פוקד
את הגשר השן
מאז שאבא מת,
וזה היה מזמן.
הבט היטב, אחי שלי, הבט היטב
שם בשדות הבר
בין צמרות העצים
שם בסוף שמי הכפר
הנה הוא כבר עוזב
האיש הלא מוכר
הבט היטב, אורי שלי, הבט היטב
את הדמעות נגב
הנה הוא כבר עוזב
דועך כמו אור כבה
הנח את הרובה.
אורי דן ז”ל – שנה לפטירתו דצמבר 2017
אני בוכה בשקט,
בשקט כשאני לבד.
אני בוכה בשקט,
כשאני יוצאת מהכלבו אחרי שדיברתי עם הדס.
אני בוכה בשקט,
אחרי שחזרתי עם כרמלה מ”נווה אשכול”.
אני בוכה בשקט,
כשגלית עושה לי שלום מהאוטו כשאני בהליכה.
אני בוכה בשקט,
בפגישה מקרית עם חיבוק מדור.
אני בוכה מאד בשקט,
כשמורידים יבילים חדשים וכולם עומדים עם מצלמות,
אבל אני רואה רק אותך, האחד כל כך יקר,
מתרוצץ עם המצלמה שלך ומצחיק את כולם.
לפני שנה לא יכולתי לחשוב על ניר-עוז בלעדיך,
והיום אני מדמיינת אותך בכל מקום.
שומעת את הצחוק המתגלגל
ורואה את פניך היפות, עם העיניים השובבות, קורצות מכל פינה,
אז יש לי קצת אורי – הוא פשוט לא כאן.
אני מחכה לך בחלומות, לדעת מה שלומך ואיך אנחנו נראים לך משם,
אבל, אתה, כנראה, עסוק מידי בפרוייקטים של מעלה.
אז אני מחכה.
כשתרצה קצת לנוח – תבוא בחלום.
יש לי תה סיני טוב.
באהבה חנה’לה
אורי דן, לזכרו
עברה שנה
קשה מאד, עצוב ולא נתפס לכתוב על אורי “הוא היה”.
היו לנו עשרות שנים של היכרות, ידידות והערכה.
היתה לאורי עוצמה ונוכחות אדירה,
כל מקום וכל תחום בניר-עוז צבוע בדרך כלשהי בחתימת ידו.
אורי היה אחדות הניגודים, הדיאלקטית במיטבו,
היו בו איכויות רבות לעיתים מנוגדות שנראה שהקשו גם עליו ולעיתים גם על אחרים. אורי לא עשה חשבון לאף אחד, עמדותיו הערכיות הבלתי מתפשרות הביאו אותו למאבקי כוח וקונפליקטים מול המערכת הפוליטית בקבוץ וגם עם אנשים באופן אישי.
אורי היה אדם ואמן, רגיש לכל ענין גדול או פעוט,
אדם פוליטי מעורב עד הקצה, ללא פשרות כסרט צילום בשחור לבן, זה צמצם לעיתים את מרחב ההסתכלות שלו ולקח אותו לעיתים “מול הקיר”, איכות זו גם נתנה לו כוחות ויכולת להעז אפילו כאילו נגד הסיכויים.
ב-1985 הוביל את ניר-עוז למיצג ייחודי של קבוץ שלם על ילדיו העומד מול הכנסת, בתביעה לצאת מלבנון ולהפסיק את המלחמה המיותרת.
אורי היה איש צבא שהוביל חיילים לקרב ובעצמו לקח חלק במלחמות ישראל, בשנים האחרונות היה רבש”צ בניר-עוז ותחת מנהיגותו עבר הקבוץ תקופות קשות של מתח, הפגזות, פינוי הישוב ומצבי חרום, ראינו אותו מתפקד ימים ולילות ללא חשבון יחד עם צוות צח”י המקומי ומול המערכת הצבאית החיצונית. עם זאת, איש שמאל עם תפיסה הומניסטית עמוקה, ורגישות לכל אדם כאדם. הוא כאב בתסכול את המציאות הבלתי אנושית של חיי התושבים של הרצועה מספר קילומטרים מאיתנו, חולם בלתי נלאה להסדר שלום אזורי לטובת כולם.
היה איש של חלומות וערכים יחד עם איש מעשה וביצוע, הגה פרוייקטים של פיתוח ובניה ותמיד חשב “מחוץ לקופסה”.
אורי היה צלם/אמן, המצלמה הלכה איתו לכל מקום והיתה חלק ממנו, היה בו כישרון להנציח רגעים מיוחדים, נוף, פרח או מציאות. צילם, ערך ויצר ביטי ומשמעות דרך התמונה, הקליפ והאיור.
אורי המורה, המחנך, לימד צילום וקולנוע, חינך קבוצה וריכז את המוסד החינוכי “מעלה הבשור” בימי תפארתו, חניכיו הרבים באו לחלוק לו כבוד בדרכו האחרונה.
היה פעמיים בשליחות חינוכית בצרפת וראה בחינוך צעירים את ה”לב” של העברת המסרים לדורות הבאים.
אפילו לאחרונה, כפנסיונר, לקח על עצמו את ליווי גרעין ה-ש.ש. בניר-עוז ועשה זאת בדרך של דאגה, השקעה וקשר לצעירים.
אורי היה אדם רגיש ביותר ולקח ללב עוול גדול או קטן,
כאב והרגיש חסר אונים, מול תהליכי ההתבהמות, ההתקרנפות והגזענות בחברה הישראלית, כאב את ירידת מחנה השמאל הציוני השפוי בארץ, כאב את חוסר האפק המדיני וחוסר המוצא בתהליך התפייסות ופשרה כלפי העולם הערבי סביבנו.
כאב את תהלכי השינוי העוברים על הקבוץ, הבין וקבל את הצורך בשינוי הקבוץ, אך היה קשה לו לקבל שמה שהיה, לא יהיה יותר.
כרמלה, הדס, דור וגלית היקרים, יחד עם הנכדים – פרידה עצובה מבעל, אבא וסבא, הייתם צוות משפחה של אורי וכרמלה המגוייסים לעזור לילדים ולנכדים בקבוץ ומחוצה לו, ונהנים מהקשר עם הנכדים.
הלב נדם, אורי נעלם מנופנו מוקדם מדי, היינו יכולים עוד שנים רבות ליהנות מיכולותיו, רעיונותיו ורוחו המיוחדת. הוא יחסר בכל פינה ותחום בניר-עוז.
תרומתו, דמותו ויצירתו עוד תהדהד את זכרו שנים רבות.
היה שלום חבר יקר.
שלמה גולני
|
||||
דן אורי ז”ל
