כאן גרו
בבית הזה גרנו אני ובנותיי – ניר אדר, נוגה שהייתה אז בת 5 ורני שהייתה אז בת 4.
אני הייתי אז בן 34, דור שלישי בקיבוץ. הייתי בעל מאפייה במושב עין הבשור, והיא נסגרה בעקבות הטבח. אהבנו את חיי הקהילה בקיבוץ וטיילנו בשדות בכל יום עם הכלבים.
7.10
ב-7.10 הייתי עם בנותיי ועם הכלבה בבית. פרצו לנו לבית שלוש חוליות של מחבלים בשלושה "גלים" שונים. המחבלים ירו על דלת הממ"ד, וזה הבית היחיד בקיבוץ שבו הכדורים לא חדרו דרך דלת הממ"ד. לאחר הירי המחבלים ניסו לפרוץ לממ"ד אך החזקתי את הדלת בכל כוחי. היינו אחוזי אימה וחשבתי על הנורא מכול. כל תרחישי הזוועה חלפו בראשי.
לבסוף המחבלים ויתרו ועזבו את ביתנו. לאחר מכן הגיעו מחבלים אחרים והם בזזו ושברו את כל הבית תוך צהלות, קריאות שמחה וצחוק שנשמעו דרך דלת הממ"ד. במשך כל השעות האלו היינו בממ"ד בחושך מוחלט, ללא מים ואוכל והחל משעות הבוקר ללא טלפון, מנותקים מהעולם.
שתי מטרות עמדו לנגד עיניי:
היינו בממ"ד במשך כ-9 שעות, לאחר מכן חילצנו את עצמנו מהממ"ד. יצאנו כמעט ללא בגדים לגופינו ומחוץ לבית ראינו את חיילי יחידת אגוז, שהיו המומים לפגוש אותנו. הם בקושי יכלו לדבר.
כשיצאתי ראיתי את הבית של תמיר אדר, אחי, עולה בלהבות, והשמיים היו שחורים מענן שחור שהחשיך את כל הקיבוץ.
הלכנו למקלט שבו ריכזו את השורדים למשך כשלושים שעות, שהיו קשות לא פחות מהשעות בממ"ד, מכיוון שבנותיי נחשפו פתאום לכל האימה – הגיעו לשם אנשים מפויחים, אנשים פצועים, והתחלנו להבין גם מי לא נמצא, מי נעלם. עוד לא הבנו שיש נרצחים וחטופים. ככל שהשעות עברו, החל להגיע מידע על החברים שאינם, על היקף הטבח. בכל אותן שעות היינו צפופים בחלל קטן, ללא מים ושירותים, כשהקיבוץ כולו עדיין מופגז. בשעות האלו גיליתי שאחי תמיר וסבתי יפה אדר נעלמו וכנראה נחטפו.
החל משעות הערב היינו מוקפים במאות לוחמי שייטת ואגוז אך אפילו הם לא הצליחו לתת לנו תחושת ביטחון, בגלל השעות הרבות שבהן היינו לבד.
מה קרה מאז
כיום אנחנו חיים בקריית גת. סבתי יפה אדר שוחררה בהסכם, והמשפחה כולה נאבקה על החזרתו של תמיר הביתה עד שהושב גם הוא באוקטובר 2025.
