בבית זה גרה משפחת צרפתי: אבא איתי, אמא מור, שלושת הבנים המהממים שלהם עמוס (אז בן 12), תומר (אז בן 10.5) וענבר (אז בן 8), ולילה הכלבה. איתי, בן קיבוץ אורים, הגיע לניר עוז ב-1.1.2014 יחד עם מור ושני בניהם עמוס ותומר. ענבר נולד כשנתיים לאחר מכן. מור, בת קיבוץ ניר עוז, הייתה היחידה ממשפחתה הגרעינית שחיה בקיבוץ. שני הוריה נפטרו בניר עוז כחברי קיבוץ שנים לפני 7.10.23. מאז ומעולם ראתה מור באדמת ניר עוז בית ובאנשי הקיבוץ משפחה. כך גדלה וכך חיו בני המשפחה כולה. דלת הבית תמיד הייתה פתוחה, והדשא מלא בילדים וחברים. במרפסת המשותפת לשתי המשפחות (צרפתי ווהבה) תמיד היו חיים בכל שעות היום וגם בלילה, כל מי שעובר מוזמן לשבת, לשתות, לאכול או סתם להגיד שלום. חיינו חיים מלאים בשמחה ואהבה בגן העדן שלנו.
בשעה 6:29 נכנסה המשפחה כולה לממ"ד בלי לדמיין את מה שעומד לקרות. בלי לחשוב שדלת הממ״ד, שהייתה מבחינתם חזקה ובטוחה, תהיה דווקא מה שכמעט יהרוג אותם. במשך שעות ישבו בני המשפחה בממ״ד מבועתים, והמחבלים נכנסים ויוצאים בגלים, שרים שירי חג, צוחקים ומוחאים כפיים בשמחה. המחבלים הפכו את הבית וניפצו דברים, דפקו ובעטו וניסו לפרוץ את דלת הממ״ד ללא הצלחה, ניסו לשכנע את המשפחה לצאת אליהם על ידי אמירות בערבית כמו ״תפתחו, לא נפגע בכם, אנחנו רוצים לשמור עליכם״, עד שלבסוף הם ירו על הדלת. רק במזל איתי, שעמד והחזיק את ידית הדלת, לא נפגע מהירי אלא רק מעוצמת ההדף של הירי. ברגעי הירי אמר אחד הבנים למור, בזמן שהיא נאבקה בכלבה כדי שלא תנבח ולא תנסה לקפוץ על הדלת, ושלושת הבנים עליה רועדים מפחד, ״בבקשה תפתחו להם, אני רוצה שזה ייגמר״.
ההורים כמובן לא פתחו. אבל מור, תוך כדי שהרגיעה את הבן, כבר התחילה להיפרד מהקרובים כי היא הבינה שמכאן הם לא יצאו בחיים. המחבלים יצאו לאחר שהבית נהפך לאוטוסטרדה של הרס, ולרגעים הבית עמד ריק… אבל רק לרגעים. המחבלים חזרו חמושים בנוזל בעירה ובמטען חבלה כלשהו, הנוזל נשפך, ומיד לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר ומחריש אוזניים, ותוך שניות ספורות החל לחדור עשן שחור וסמיך דרך הדלת השבורה, והחלק השני של היום החל. המשפחה ישבה שעות ארוכות כשמחבלים צועקים ויורים סביב הבית, ונחנקה מהעשן הסמיך שחדר את דלת הממ״ד, שהייתה מקולקלת ולא היה אפשר לסגור אותה עד הסוף כך שתהיה אטומה. העשן נכנס מכל המסגרת של הדלת ולא הייתה אפשרות לנסות ולאטום אותה על ידי שמיכה. ואז נאלצו ההורים לקבל החלטה, נחנקים למוות או יוצאים אל המוות. ההחלטה הייתה שלא יוצאים! וברגע שבו כבר הייתה מור חלשה מאוד והרגישה שהגוף שלה מתחיל לקרוס, היא הייתה רגעים ספורים מאובדן הכרה וסימנה לאיתי לפתוח חריץ קטן בחלון הממ״ד, מתוך מחשבה שהמחבלים שעדיין נמצאים מאחורי הבית ישמעו את חלון הברזל הרועש נפתח, יכניסו את הרובה וירססו אותם, וכך המוות יהיה מהיר יותר ואכזרי פחות. לראות את המחבלים פנים אל פנים לא הייתה אפשרות שבאה בחשבון, וכך גם מוות של ההורים לפני הילדים. איתי פתח את החלון כך שיהיה חריץ קטן שאפילו לא נכנס דרכו אור. המחבלים לא שמעו את החלון נפתח, הם לא ירו בהם. בזכות המון מזל, קצת תושייה ובובות הבד שכיסו את פניהם, הוצאו בני המשפחה בשעה 16:00 בידי חיילי צה״ל כשהם תשושים, מעורפלים, לאחר שכל אחד מהם איבד את ההכרה ברגעים שונים במהלך שש השעות מרגע שהוצת הבית, וחיים בקושי. הם היו שחורים מפיח, מיובשים, מזיעים ומותשים, יצאו רק כדי להבין כי הזוועה שהתרחשה בביתם הייתה רק עוד מקרה בין מאות הזוועות שקרו בקיבוץ כולו.
איבדנו חברים שהם משפחה, חברים שהם אחים, אנשים שהם כמו הורים, שכנים ובית שנחרב – האובדן הוא עצום ואין לו תרופה.
בגופנו שרדנו, אבל הנפש לנצח תדמם. לכאב, לגעגוע ולרגשות האשמה אין סוף.
