כאן גר
אני ענבר אדר, בן 28 כיום. נולדתי בקיבוץ ניר עוז, גדלתי והתחנכתי בקיבוץ. דור שלישי בקיבוץ ואח שלישי מארבעה אחים: תמיר, ניר, אני ורוני. בתור ילד הייתי מבקר תמיד את האחים שלי בחדרים שלהם. בכל יום שישי היינו מתכנסים כל המשפחה יחד לארוחת שישי, ובדרך כלל גם יוצאים לטיולי שבת. בקיבוץ גרה כל המשפחה המורחבת שלי, לכן הייתה הרגשה של שבט משפחתי ושל שבט חברים שגדלתי איתם. בתור נער עבדתי במסגרייה ובמוסך. אחרי השירות הצבאי עבדתי עם אריאל קוניו ב"עבודה מועדפת" בקיבוץ צאלים ואז חזרתי לעבוד בקיבוץ בגד"ש עם כל החבר'ה: אלעד קציר, ג'וני סימנטוב ו"הבוס הגדול" – סעיד משה. עברתי להיות מפעיל טרקטור בשטח, שעושה את כל המשימות בשדה.
אלה היו החיים והילדות הכי טובים בעולם: להיות בשטח, בטבע, עם חברים. אהבתי כל רגע. גרתי שנה אחת מחוץ לקיבוץ וחזרתי אליו כי התגעגעתי לחיי קהילה. אני אוהב מאוד לשחק כדורגל, ובפרט בטורניר שבועות, לדוג עם עצמי ולחזור לערב בפאב עם החברים.
7.10
ב-6.10 בצהריים הייתי בקיבוץ וישבנו אצל שני גורן כמה חברים: אריאל קוניו, סשה טרופנוב, ארבל יהוד, שני ושירה גורן. אחרי הצהריים נסעתי לארוחת שישי אצל אמא שלי בשדה ניצן. בדרך חזרה לקיבוץ קיבלתי טלפון ממישהו שהזמין אותי לתל אביב והחלטתי לעשות שינוי בתכניות ולהמשיך למרכז. לא אמרתי לאף אחד שאני ממשיך לתל אביב ונסעתי ככה, עם קופסת אוכל מהארוחה, טלפון וארנק. זה כל מה שהיה עליי.
ביום שבת בבוקר התעוררתי משיחת טלפון של אמא שלי שחשבה שאני בניר עוז ורצתה לוודא שאני בממ"ד. החלטנו לא להתקשר לתמיר, בגלל שהיה בכיתת הכוננות ולא רצינו להפריע לו ולהוציא אותו מריכוז. כשאמרו שיש מחבלים בניר עוז, חשבתי שיש 4-3 מחבלים. רציתי לנסוע מיד לקיבוץ ולעזור שם אבל הבנתי מהשידורים בטלוויזיה ומחברים שהיו סביבי שעדיף לחכות רגע ולראות מה קורה בדרום. נקודת המפנה בהבנה שלי הייתה כשראו את הסרטון של המחבל ששידר מניר עוז. אני זוכר שרעדתי, פיזית. אף אחד לא ענה לנו בטלפון ופחדתי שכולם נרצחו. הרגשתי שהעולם קרס לגמרי. זה יום שעד היום אני לא יודע להסביר מה קרה בו. נשמטה הקרקע והייתי בחוסר אונים.
נשארתי במרכז, ניסיתי להתקשר ולסמס למי שיכולתי מהקיבוץ – אבא שלי, סבא שלי, ניר, ניסיתי לסמס לחברים ואף אחד לא ענה חוץ מארבל. הייתי כמה שעות בהלם ורק בצהריים נזכרתי שגם עומר והב לא נמצא בקיבוץ אלא בחולון, ואז דיברנו והחלטנו להיות יחד. נסעתי אליו לחולון וניסינו לעקוב משם מה קורה עם המשפחות שלנו בניר עוז. בדיעבד זו הייתה החלטה טובה, זה היה חבל הצלה, להיות עם מישהו שחווה את אותו הדבר. לדעת שיש עוד מישהו שנשאר מהחברים שלי בניר עוז בעולם. אחרי הצהריים פתחתי עם עומר את הטלגרם וראיתי את התמונה של שירי נחטפת. יחד עם עומר המשכנו לנסות להתקשר לאורך הערב לתמיר, לאבא של עומר, לחברים אחרים שלנו, וגם להתקשר לבתי חולים לברר אם הגיעו לשם. בשעות הערב דודה שלי ורד התקשרה ואמרה שכנראה סבתא שלי, יפה אדר, נחטפה לעזה. על תמיר עוד לא ידענו כלום.
נשארנו בבית של עומר והב. ב-8.10 בשעות הערב הצליחו לפנות את קהילת ניר עוז לאילת, וב-9.10 עומר ואני נסענו יחד לאילת והצטרפנו לקהילה שם.
מה קרה מאז
בתקופה הראשונה במלון באילת היינו יחד כל הקהילה ששרדה וזה היה חשוב. כמעט לא יצאתי מהמלון, רק דיברנו כל היום אחד עם השני וזה היה תרפויטי. אחר כך הצלחתי לצאת גם לים באילת וזה הרגיע אותי. תוך כדי שהיינו באילת הייתה עסקת נובמבר 23' וסבתא שלי חזרה, שני, אילנה, וזה היה מאוד מרגש.
בינואר עברתי עם הקהילה לכרמי גת ויומיים אחר כך הודיעו שתמיר לא בחיים, שנפל בקרב. הייתי תקופה ארוכה מאוד מושקע בטיפול באחיינים שלי, וגם ליוויתי את שני גורן לכל מקום.
בשנה האחרונה אני בזוגיות עם מור, נכדתה של ברכה לוינסון שנרצחה ב- 7.10. מאז אני מרגיש שאני נע "בין תפקידים": לעזור בטיפול בילדים של תמיר, לעזור לחברים שחזרו מהשבי, להיות עם בני משפחה כמוני שהמשפחה שלהם עדיין בעזה, לערוך סיורים בניר עוז. אני כל כך מחכה שתמיר, אריאל, דוד וכל החטופים יחזרו כבר. אני מרגיש שאי אפשר להמשיך את החיים, ומצד שני – החיים ממשיכים.
אני מתכוון לעבור לגור בבית ניר כי חשוב לי מאוד להיות קרוב למשפחה שלי.
