כאן גרה
מרגלית מוזס. הגעתי לניר עוז ב־1965 בעקבות אח שלי, שהיה בגרעין שהקים את ניר עוז.
באחד הביקורים אצל אחי הכרתי את גדי מוזס והפכנו לזוג. ב־1966 התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים: יאיר, עודד ומורן. לאורך השנים גדי ואני אימצנו הרבה אנשים שנקלטו בניר עוז, וכך הכרתי את מי שנהיה חברי הטוב, אוהד יהלומי ז"ל. אוהד ואני אהבנו מאוד לצאת לטיולים, ובעיקר אהבנו לטייל במדבר.
עבדתי הרבה שנים בתור מורה לחשבון, הנדסה וטבע בקיבוץ עצמו. לימדתי את כיתות ד'-ו' בקיבוץ. אחרי שמורן נולדה עשיתי תואר במדעי החיים והטבע. ניגנתי כמה שנים על צ'לו, ואני חובבת מוזיקה וטבע.
7.10
ביום השבת הארורה – 7.10.23 – התעוררתי לקול אזעקות "צבע אדום" ונכנסתי לממ"ד. סביב 9:00 בבוקר המחבלים נכנסו וחטפו אותי. נחטפתי בקלנועית שנגנבה מהקיבוץ. אני זוכרת שזיהיתי שאנחנו בדרך לחאן יונס כי פעם היינו נוסעים לחוף הים שם. ככה הובלתי גם הפעם.
בחאן יונס הובילו אותי די קרוב לים, ומשם נלקחתי למנהרות. ירדתי במנהרה ושם הצטרפתי לעוד שבעה אנשים. הוחזקנו במנהרה בעומק שלוש קומות מתחת לאדמה.
בזכות זה שידעתי לדבר קצת ערבית יכולתי לתקשר עם החוטפים. הייתי עם עוד שני חטופים מניר עוז ואני תקשרתי עם החוטפים בשם שלושתנו. את הזמן במנהרה העברתי בדאגה לאוכל, בטיפול במי שהיה זקוק לכך ובניסיון לשמור על עצמי ועל מצב רוח סביר בעזרת שירים.
השובים נתנו לי את הכינוי "קפטן מרגלית" בגלל התפקידים שלקחתי על עצמי. כיוון שבדרך חטפו ממני את המכשיר שמסייע לי לנשום בשינה, כמעט לא יכולתי לישון בלילות.
כעבור 49 ימים שוחררתי בהסכם נובמבר 2023, בפעימה הראשונה. רק במעבר רפיח פגשתי נשים אחרות מניר עוז שכלל לא ידעתי שנחטפו גם הן. השמחה לשוב בחזרה לישראל הייתה גדולה.
מה קרה מאז
עם השחרור מהשבי, שהיתי ארבעה ימים בבית חולים לבדיקות ואז שוחררתי. עברתי לגור עם אחי במושב לכיש במשך חודש.
כשחברי ניר עוז עברו לכרמי גת, עברתי גם אני. בני משפחתי סיפרו לי באופן מאוד מדורג ומדוד מה קרה בניר עוז: מי נרצח, מה נהרס. היה לי עצוב וקשה מאוד לקלוט את היקף הפגיעה בנו. התכנסתי בתוך עצמי.
כיום אני מחכה בקוצר רוח לשיקום של ניר עוז, שאוכל לחזור לגור שם.
