כאן גרו
בבית הזה התגוררו לוקאס ופאולה קוניו ושלושת הבנים גל, עידן ודניאל (שאותו יום, 7.10, היה יום הולדת 4 שלו), והכלב סנופי.
לוקאס הוא בן קיבוץ ניר עוז, חי שם מגיל שלוש ומעולם לא עזב את הקיבוץ.
פאולה, בת זוגו של לוקאס מגיל 16, גדלה באשקלון. עם השחרור מהצבא עברה לגור עם לוקאס בקיבוץ ניר עוז, ושם התגוררו 17 שנה והקימו את משפחתם. הילדים גדלו במקום מהמם וירוק עם הרבה חופש ומרחב – סוג של גן עדן לילדים. עם חברים, רוכבים על אופניים, קופצים על טרמפולינה (כמעט בכל בית הייתה כזו), בריכה, חגים, מפגשים בכלבו, בחדר האוכל ואיך לא – במגרש הכדורגל.
וכמובן המפגשים עם משפחת קוניו המורחבת שהיא כמו שבט, שהתגורר כולו בניר עוז.
7.10
ב-6.10 אכלו ארוחת ערב אצל לואיס וסילביה, הוריו של לוקאס, יחד עם דוד, איתן ואריאל – אחיו. זה היה מפגש של עשרים איש, באווירה ממש טובה וכיפית, וכל הנוכחים אמרו שמזמן לא התקיים מפגש משפחתי כזה.
ב-7.10.23 ב-6:29 התחילה אזעקת צבע אדום. גל ועידן, הילדים, ישנו בסלון והעירו את לוקאס ופאולה. כשגל אוחז את סנופי הכלב על הידיים נכנסו כולם לממ"ד, שבו ישן דניאל.
כעבור כמה דקות הבינו שמשהו מוזר קורה.
התחילו להגיע הודעות בקבוצות השונות של הקיבוץ, שכנראה יש מחבלים באזור המרפאה. כמו כולם חשבו שמדובר בארבעה או חמישה מחבלים ועוד מעט זה נגמר. כבר באותו רגע לוקאס היה ליד דלת הממ"ד. די מהר החלו להגיע הודעות על מחבלים שנכנסים לבתים, רבים כתבו "הם פה", "הם כאן", עד שהגיעו גם ללוקאס ופאולה. מסביב לבית שמעו יריות ואת החלון בחדר של גל מתנפץ, משם חדרו המחבלים לבית. המשפחה שמעה שניים או שלושה גברים מדברים בערבית וזורקים דברים בתוך הבית, הם ניסו להיכנס לממ"ד ארבע או חמש פעמים, לוקאס החזיק חזק את הדלת ובנס הם לא הצליחו להיכנס. הגיעו הודעות של אנשים שהם פצועים וזקוקים לעזרה וגם איתן, אחיו של לוקאס, ושרון, גיסתו, שזועקים לעזרה כי שורפים להם את הבית.
כל הזמן הזה שהו בממ"ד. גל במיטה העליונה במיטת הקומתיים ולמטה עידן, דניאל ופאולה, שהחזיקה גם את סנופי והתכתבה עם אנשים אחרים בטלפון, "זה מאוד עזר לי, לא להרגיש לבד". כשהיה שקט והמחבלים עזבו את הבית, הילדים פשוט נרדמו.
לקראת 17:00-16:30 דפקו על חלון הממ"ד. בתחילה חשדו שמדובר במחבלים ולכן החליטו לשמור על השקט, עד ששמעו את בני אביטל, חבר כיתת הכוננות, צועק פעם או פעמיים "לוקאס, פאולה, תפתחו". הדלת נפתחה ומאחוריה עמדו בני, יוסי יחייס, ירון מאור וערן סמילנסקי, יחד עם חיילים מהשייטת. המשפחה יצאה דרך החלון, וכשריכזו אותם יחד עם יתר תושבי השכונה ששרדו, פגשו את לואיס וסילביה (הוריו של לוקאס, שגרו ממש מולם).
הם צעדו יחד לחמ"ל הקיבוץ, מה שהצריך צעידה מקצה אחד של הקיבוץ לקצה השני, תוך שהם המומים מהמראות של הקיבוץ השרוף. "הריח היה נוראי". בחמ"ל פגשו את איתן, סתיו והבנות במצב נורא, מפוחמים ומחוברים לחמצן. מאוחר יותר הם פונו לבית החולים. גם את סבתא של לוקאס פגשו שם והבינו שהיא בסדר.
בחמ"ל התחילו לערוך רשימות – מי נמצא ומי לא. משם פינו אותם לבתי ילדים ממוגנים ללון בהם את הלילה. שם הבינו שבני המשפחה שלא פגשו בחמ"ל נחטפו:
דוד, שרון, אמה, יולי, דניאל (אחות של שרון), אמיליה הבת שלה. אריאל וארבל יהוד, בת זוגו.
מה קרה מאז
שרון אמה, יולי, דניאל ואמיליה השתחררו בעסקה הראשונה.
ארבל יהוד השתחררה בעסקה השנייה.
דוד ואריאל השתחררו אחרי מאבק ארוך וממושך בעסקה האחרונה לאחר שנתיים בשבי.
כיום מתגוררת המשפחה בכרמי גת, יחד עם רבים מתושבי קהילת ניר עוז, ולצד איתן וסתיו ובנותיהם, אריאל וארבל, וסילביה ולואיס, הוריו של לוקאס.
