כאן גרו
משפחת פיליפס-בהט.
באוקטובר 2021 שבנו ארצה, לניר עוז, לאחר שהות של 11 שנים בארצות הברית.
בתנו הבכורה, כליל, נשארה שם לצורך לימודים בקולג'.
ערב 7.10.2023 היינו בניר עוז:
רון (57)
ענבל (54)
תבל (18)
שפע (15)
נובה (כלבה בת 7, שהבאנו איתנו מארצות הברית)
7.10
06:29 – ה"צבע אדום" תופס אותי, ענבל, שותה קפה ליד השולחן. כולם עדיין ישנים, כולל כלבתנו, נובה. רצה לממ"ד, קוראת לנובה, מעירה את רון שיבוא וגם את תבל שישנה בחדר שבדרך לממ"ד, כדי שתבוא גם היא פנימה. בשלב זה, עדיין חושבים שזה "צבע אדום" "רגיל", הווה אומר: שני פצמ"רים, ויציאה מהממ"ד חזרה להמשך "עניינינו הרגילים". מקשיבים לגל"צ דרך הטלפון, ובמקביל שמים לב שתדירות הרקטות אינה "רגילה"; היא לא מסתכמת בירי של צמד, אלא ממשיכה ב"מטר"-רקטות, ללא הפסקה. בשלב זה עדיין מקשיבים לרדיו דרך הטלפון, ושם מדווחים על אפשרות שיש כאן פעולת הסחה. כששחר, הרבש״צ, כותב ב״מקומי״ שצריך לנעול את דלת הממ״ד, רון רץ להביא מספריים חדים וחבל. הוא קושר מגירה לרוחב הדלת, כך שהידית תישאר למעלה, במצב נעול. את חלון הזכוכית אנחנו נאלצים להשאיר פתוח, כיוון שהבריח שאמור לנעול את חלון הברזל לא תקין, לכן אני נאלצת להישען בעצמי על חלון הברזל ולהחזיקו סגור.
לתבל ולשפע אמרנו להיכנס מתחת למיטה. את הכריות שמתי לידן, על מנת שיסתירו אותן.
שפע ״מתנתקת״ וקוראת ספר, ותבל ״בעניינים״, מה שמעלה בה את מפלס הפחד, ככל שנוקפות הדקות (שהופכות לשעות).
נובה – שלא הספיקה לצאת לטיול הבוקר שלה, באינסטינקט חייתי שוכבת בשקט ולא מוציאה הגה.
בשעה הראשונה עוד הייתה תקשורת רציפה עם הנעשה ב״מקומי״ של הקיבוץ, ועם המשפחה הרחבה יותר (רק בהודעות). לאט-לאט התחוורה האימה המתרחשת בחוץ.
אם לא די בכך – רון, מתוקף תפקידו ב״אקרשטיין״, היה עסוק בניסיון לעזור בירוחם, באיך ולאן לשנע קוביות בטון.
רק לו ולי היה ״מקומי״ בטלפון, אבל הסוללה שלי נגמרה והמטען נותר בחוץ, לכן בשלב מוקדם יחסית היינו מנותקים מהקשר עם הקיבוץ.
כשנודע שצריך להסתגר בממ״ד ושאור ויגיל נמצאים לבדם בבית – רון הנחה אותם בטלפון מה לעשות על מנת לנעול את הממ״ד (באמצעים המוגבלים שהיו להם שם). לצערנו, זה – למדנו באותו ערב – לא עזר.
בבית של סבתא דרורה היו רבקה, אחותה, וכן רותם ויוגב, הנכדים. רון תדרך גם אותם כיצד לנעול את הממ״ד עם סדינים. לשמחתנו, הם ניצלו! (בכל בית בקיבוץ נתקלו בסיטואציות שונות/ במחבלים בעלי כלי נשק ו״מינוני רוע״ שונים, ולכן ההבדלים התהומיים בעוצמת התופת והזוועה שכל אחד ואחת חוו).
במהלך כל השעות שבהן היינו נצורים בממ״ד, חדרו לביתנו יותר מחמש פעמים; ניסו לפרוץ את דלת הממ״ד, ולמזלנו, לא הצליחו. בפנים, אנחנו בשקט מוחלט, שומעים את כל ההרס שמתרחש בבית, נחרדים למשמע מקדחה (חששנו שמניחים לנו מטען), לרעש של דליפת גז מבחוץ ומתוך הבית, וכמובן קולות הירי והפיצוצים, מלווים בצעקות בערבית.
בקבוק מים בודד אפשר לנו לשתות מעט במהלך כל שעות הממ״ד.
פיפי עשינו על מגבת שהצמדנו לדלת. (הבנו שבתים מוצתים ועולים באש, ומגבת רטובה יכולה אולי לעזור במניעת כניסה של עשן).
מתישהו, בסביבות 17:00, 18:00, הגיע כוח של השייטת ואמרנו לו שנצא מהחלון, כי חששנו שהצמידו לנו מטען לדלת. יצאנו יחפים אל האוויר שהיה מלא עשן וריח של חומרים שונים שנשרפים. הונחינו ללכת בעקבותיהם אל אזור מקלט החמ״ל. רק שם התחלנו לקלוט את גודל הזוועה שהתרחשה בשעות האחרונות.
מה קרה מאז
חזרנו לניר עוז.
שפע לומדת בכיתה י״ב בבית הספר האזורי רמת הנגב.
תבל חיילת בצה״ל.
רון מנהל את הבנייה מחדש של ניר עוז.
נובה נהנית מהחופש וממנעמי הקיבוץ.
אני התעסקתי – באופן לא רשמי – בענייני השבת-החטופים (שלטים, דגלים), ובניקיון שבילי הקיבוץ.
ייחלנו לימים מעודדים, ימים נטולי פחדים, בהם החיוכים יגברו על הדכדוכים, ו-"חטופים" יהיו נחלת העבר. מאז, גופתו של החטוף האחרון, רן גואילי, הוחזרה ב-26 בינואר 2026. בתים רבים שנשרפו בשבעה באוקטובר – נהרסו, ונבנו עשרה בתים חדשים. הכנת השטח לקראת בניית בתים רבים נוספים, מתבצעת בימים אלו. אני עובדת בגינון של הקיבוץ.
המצב מתבהר, והשינויים – לטובה. אני מקווה שזה הכיוון שאליו אנו מתקדמים.
