בבית זה התגוררה משפחת אנגל – רונן, קרינה ושתי בנותיהם, מיקה ויובל. הבן הבכור, טום, התגורר בדירה נפרדת בקיבוץ.
רונן, הנדסאי מים ובעברו צלם מקצועי, וקרינה, מנהלת חשבונות שהחלימה מסרטן וחגגה שנה נקייה, הצטרפו לקיבוץ ניר עוז באוגוסט 2010 והיו מהאחרונים שנקלטו כחברי קיבוץ.
ב-7.10.23 טום היה בצבא וכך ניצל, בעוד שיתר בני המשפחה שהו בבית יחד עם שתי הכלבות, מאפי ומנצ'ה.
רונן, מתנדב במד"א, שהה בבית עם נשקו, מצפה להנחיות. כשחוליית המחבלים הראשונה פרצה לבית, רונן ניהל עמם קרב ובסופו נחטף.
קרינה, שהמשיכה לאחוז בדלת בכל כוחה, איבדה את האחיזה כאשר הגיע הגל השלישי של המחבלים לבית. כיוון שהחזיקה בסכין הצליחה להרחיק את המחבלים לסלון, ושם הוכתה ונחטפה. בהמשך גם מיקה ויובל נחטפו.
לאחר החטיפה קרינה הועברה תחילה למחסן ולאחר מכן למרתף בחאן יונס. מיקה ויובל, שנפצעו במהלך החטיפה, הוחזקו במנהרות כמה שעות ולאחר מכן הועברו לבית חולים בעזה בשל חומרת פציעתן ותושייתה של מיקה, שהגנה בגבורה על אחותה הקטנה.
במשך 23 ימים קרינה לא ידעה שבנותיה נחטפו, שכן המחבלים טענו שהן נמצאות בתל אביב ושלא נחטפו ילדים. רק כשפגשה את דוד ושרון קוניו, שנחטפו יחד עם התאומות שלהם, הבינה שהבנות בידיים עזתיות וזכתה להתאחד עימן.
ב-27 בנובמבר, לאחר 52 ימים בשבי, שוחררו קרינה, מיקה ויובל בעסקה. לאחר חזרתן התבשרו שרונן נפל בקרב ושגופתו נותרה בעזה. הכלבה מנצ׳ה נהרגה גם היא, והכלבה מאפי נפצעה וניצלה בזכות החיילים שהגיעו לקיבוץ.
קרינה והילדים עברו להתגורר בכרמי גת יחד עם קהילת ניר עוז, והמשיכו את המאבק לשובו של רונן ושל שאר החטופים.
לאחר שנתיים, המאבק הושלם, ורונן הושב לקבורה ולמנוחת עולמים באדמת ניר עוז.
