כאן גרו
בבית זה התגוררו באושר, שמחה, הומור, צחוק והרבה אהבה, ליאת (49), חיים (52), יהלי (16) ונהוראי (13) אלגרסי.
בית זה היה מוקד למפגשים משפחתיים וחברתיים. חיים שלווים, בקיבוץ מהמם, בבית זה. אהבה רבה לאנשים, טיולים, קניות וכדורגל.
חיים מרכז את ענף הבינוי בקיבוץ וליאת מנהלת את הכולבו בקיבוץ.
עד 7.10 תמיד תיארנו את החיים כ-95 אחוז גן עדן ו-5 אחוז גיהינום.
7.10
ב-7.10 כמו כולם התעוררנו לקולות ״צבע אדום״. כולנו התעוררנו ונכנסנו לממ״ד, והתקשרנו לליאל, הבת הגדולה שלנו, שהייתה עם בן הזוג שלה בביתה בקיבוץ. התקשרנו לעוד כמה חברים לוודא ששמעו את האזעקות.
הבנו מיד שזה משהו אחר, הכמות והתדירות, שלחו הודעות שישנם מחבלים בקיבוץ. נעלנו את החלון והדלת בממ"ד.
למזלנו הטוב, יש לנו נעילה גם לממ"ד וגם לחלון. שמענו קולות ירי מסיביים בקיבוץ (היינו משוכנעים שהצבא הגיע), ליאת והבנים נכנסו אל מתחת למיטה והיו שם מהשעה 9:30 בערך עד 18:30, כשהגיעו לחלץ אותנו. חיים שכב לצד המיטה.
בביתנו היו מחבלים. בהתחלה דפקו בדלת, דיברו באנגלית, אמרו לנו לצאת, שהם ידאגו לנו. במזל רב לא הקשבנו להם, למרות שחיים היה משוכנע שזה הצבא שבא להציל אותנו.
היינו מבועתים, בכל פעם שנכנסו המחבלים אלינו הביתה אחזנו ידיים, נפרדנו ללא מילים. לא ניתן לתאר את הפחד. אמרנו "שמע ישראל", התפללנו לעזרה.
מבחוץ נשמעים ברקע קולות ירי וצעקות בערבית, קולות של אופנועים ומוזיקה בערבית. אנו בממ"ד חסרי אונים, משוועים לעזרה ולא מבינים היכן הצבא.
המחבלים שברו, הרסו, בזזו מכל הבא ליד. קדחו ככל הנראה בצינור הגז כדי לשרוף אותנו.
ניסים רבים קרו לנו באותו היום, אחד מהם הוא שהסוכה כיסתה את החלון של הממ"ד.
בנס גדול אנחנו והבת שלנו ובן זוגה שרדנו בתופת הזאת.
השבח לאל, נעשה לנו נס במקום הזה.
מה קרה מאז
כיום עברנו להתגורר בכרמי גת יחד עם הקהילה. חיים חזר לעבוד בניר עוז והתגייס למאמצי שיקום היישוב, חיים הצטרף לקבוצת "החלוץ" וחזר להתגורר בניר עוז, אנו מצטרפים אליו לסופי שבוע ופעילויות נוספות, בסוף שנת הלימודים בע"ה ליאת והבנים יחזרו לגור בניר עוז. ליאת יו"ר צוות צמיחה דמוגרפית בקיבוץ. ליאל מדריכה את ילדי ניר עוז בחינוך הבלתי פורמלי, מתגוררת גם היא בדירה משלה בכרמי גת.
