כאן גרו
אופליה (78) והקטור (80) רויטמן עלו לארץ ב-1985 מבואנוס איירס, ארגנטינה, עם שלושת ילדיהם פבלו, נטלי ודמיאן, והגשימו את חלומם הציוני.
הם קבעו את ביתם בניר עוז, קהילה קטנה, מאוחדת ומיוחדת, שפתחה את שעריה בפעם הראשונה לעולים מאמריקה הלטינית.
אופליה אשת חינוך, והייתה מורה ומנהלת בבתי ספר יסודיים בארגנטינה. עם הגעתה לקיבוץ עבדה בבית התינוקות שנים רבות ואף חינכה מתבגרים של הקיבוץ והמועצה במוסד החינוכי של השומר הצעיר. בשנים האחרונות עד יציאתה לפנסיה אופליה עבדה במעבדה של מפעל ניר לט.
הקטור אמן, כותב שירה, ובשני העשורים האחרונים לימד אמנות והקים חוגים רבים לגיל השלישי ב"נווה אשכול" וביישובי האזור, והתמקד בתחום המוזאיקה (פסיפס), לאחר שהשלים לימודי אמנות במכללה לאמנויות בבאר שבע. במשך השנים הציג את עבודותיו בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל.
7.10
ב-7.10 הקטור היה בשיקום במרכז השיקומי "עדי נגב" לאחר שבר באגן, וכך ניצל מהטבח בניר עוז. אופליה, שהתכוננה לבקרו באותו הבוקר, נחטפה באכזריות מביתה. מחבלי חמאס פרצו לביתם, פצעו אותה בידה ולקחו אותה ירויה ומדממת לעזה. אופליה הוחזקה בשבי לבד בחדר חשוך, כמעט ללא אוכל, מוצפת פחד פיזי ונפשי ורעב. היא העבירה את ימי השבי בכתיבת יומן, בפעילות גופנית ובציפייה לחזור ליקיריה. לאחר 53 ימים שוחררה, בפעימה החמישית להסכם.
ביתם של אופליה והקטור נבזז מכל תכולתו, נהרס ונשרף בחלקו בידי מחבלי חמאס וההמון הפלסטיני שהגיע בעקבותיהם. כל יצירות האמנות של הקטור נשרפו והוכחדו, ויחד אתן חוללו הנשמה והזיכרון של המקום שאמור להיות מבצרו של האדם – ביתם.
מה קרה מאז
כרגע אופליה והקטור מתגוררים בדיור מוגן בלהבים, מנסים להתרגל לביתם החדש ומוקפים במשפחתם – ילדיהם ותשעת נכדיהם – ובקהילה תומכת חדשה. הם מתגעגעים לקהילת ניר עוז ולחיים שהיו להם בקיבוץ לפני 7.10 ומייחלים להחזרתם של כל בני הערובה.
