כאן גרו
בבית זה גרו רבקה בן חורין ויוסיניו גרוס. רבקה הגיעה לקיבוץ בשנת 1972 יחד עם עמיקם בעלה וליהיא, בתה הבכורה. נולדו להם שני ילדים נוספים בניר עוז, רמי וליאורה. רבקה ועמיקם נפרדו.
רבקה עבדה שנים רבות במתפרה, הקימה את מחסן התחפושות ותפרה תחפושות לילדי הקיבוץ. היא עבדה גם כמטפלת בבתי הילדים. היא הייתה אישה מוכשרת, יצירתית, שאהבה ויצרה אמנות: ויטראז'ים, עבודות סריגה ורקמה ושמיכות טלאים יפהפיות. רבקה יצרה גם מחומרים יומיומיים סביבה: מוביילים מחפצים שיצאו משימוש או שבשבות לגינה מבקבוקים, וכך הוסיפה יופי לסביבתה ולקיבוץ.
היא הייתה סבתא מסורה ואוהבת לחמשת נכדיה.
רבקה ויוסיניו עברו לגור יחד, ושררו ביניהם אהבה וכבוד. יוסיניו היה אדם עם לב גדול, תמיד נכון לעזור, משמעותי ואהוב מאוד עבור משפחתה של רבקה.
7.10
רבקה ויוסיניו התעוררו לקול אזעקות "צבע אדום" ורעש הפצצות ב-6:29. רבקה וליהיא דיברו באותו בוקר בטלפון אך מהר מאוד הבינו שעדיף שלא לדבר ועברו להתכתב. בשבע בבוקר רבקה כבר כתבה לליהיא שהיא שומעת צעקות בערבית ושהבית שלה נפגע מירי. היא הבינה שיש חדירת מחבלים בקיבוץ ודיווחה בזמן אמת שהבית נפגע מהירי, והיא פחדה מאוד. ליהיא כתבה לאמה שהיא אוהבת אותה וביקשה מאמה ומיוסיניו להסתגר בממ"ד ולנעול את דלת הבית. רבקה כתבה בתגובה: "זו דלת מנייר". הירי אכן פגע בדלת האחורית והמחבלים נכנסו לבית דרך הדלת הקדמית, שאותה שברו בקלות.
בעשר בבוקר המחבלים נכנסו לבית והרגו בירי את יוסיניו, וככל הנראה לא ראו את רבקה. רבקה דיווחה על כך בסערת רגשות נוראה לליהיא, וליהיא שאלה אם יש מישהו שתוכל להיות איתו. כחצי שעה לאחר מכן רבקה נרצחה בידי המחבלים. הבית נבזז, מכונות התפירה וחפצים יקרי ערך נגנבו, הבית כולו היה מלא חורי ירי שלא הותיר ליוסיניו ולרבקה סיכוי.
מה קרה מאז
רבקה ויוסיניו נמצאו בביתם, ירויים.
יוסיניו נקבר בפתח תקווה ולאחר מכן הועבר לקבורה במושב עין הבשור, לצד אביו ואחיו. רבקה נקברה ב-27.10.23 בניר עוז. חסרונם מורגש בכל רגע ורגע ואנחנו מתגעגעים אליהם מאוד. יהי זכרם מבורך.
כאן גר יוסיניו גרוס
יוסף גרוס, "יוסיניו", נולד ב-1948 בעיר חיפה להורים ניצולי שואה שעלו מהונגריה.
יוסיניו הצטרף בילדותו לתנועת הנוער "השומר הצעיר". שם הכיר חברים ויחד נהפכו לחלק מגרעין
"מירן" והתגייסו ליחידת הצנחנים. יחד איתם עבר להתגורר בקיבוץ ניר עוז.
יוסיניו נישא שלוש פעמים.
מנישואיו הראשונים, עם שפרה ז"ל, נולדו לו שתי בנות – דורית ואפרת.
מנישואיו השניים, עם רחל ז"ל, אימץ את בנו שגב. ומנישואיו השלישיים, לויקי ז"ל, נולדו לו בת, מעיין, ובן, מעוז ז"ל. מעוז נהרג בתאונת עבודה כארבעה חודשים לפני הירצחו של יוסיניו.
יוסיניו היה אדם מסור ומוערך. הוא עבד בניר עוז בבקר, בשלחין (שדות) ובמוסך, ועבד כנהג משאית
במפעל ניר לט של הקיבוץ.
הוא היה אדם שמח וחייכן, היו לו ידיים טובות ומילדותו נהג לתקן כל דבר: אופניים, מנועים וכל דבר שקשור למכניקה.
יוסיניו היה ידוע ומוכר כבשלן, הוא המציא מתכונים מהראש ותמיד היה מכין ארוחות משפחתיות.
הוא אהב מאוד את הפועל באר שבע ונהג לצפות במשחקים, אהב לשיר ולשמוע מוזיקה עברית והכיר כל פינה וכביש בארץ. הוא היה פטריוט אמיתי, ארץ ישראל הייתה אצלו במקום הראשון, הוא אהב את האדמה ואת האנשים. אהב את המדינה ואת החגים, וביום העצמאות היה חש גאווה גדולה על שנולד בשנת הקמת המדינה.
7.10
ביום שבת 7.10 בשעה 7:00 בבוקר, לאחר האזעקות הראשונות, שמע ליד חלונו צעקות בערבית וראה קליעים שנורו על דלת הכניסה.
במהלך הבוקר הוא דיבר עם ילדיו, אחותו וחברו, וסיפר להם על המתרחש בקיבוץ. הוא לא הבין את חומרת המצב, ישב במרפסת והסתובב בשבילי ביתו. בסביבות 10:00 שלח את הודעתו האחרונה בקבוצה המשפחתית, שהוא נכנס לממ"ד. ב-10:13 קיבלה בתו הודעה מבת זוגו שהייתה עמו בממ"ד: "הרגו את אבא שלך". יוסיניו ניסה להגן על בת הזוג וקפץ על המחבלים, והם ירו בו מטווח אפס.
למרות ניסיונו להגן עליה, גם היא נרצחה לאחר מכן.
יוסיניו הניח במותו חמישה ילדים וחמישה נכדים, שאותם אהב אהבת נפש.
מה קרה מאז
לבקשת יוסיניו, הוא נקבר במושב עין הבשור לצד אביו ואחיו הצעיר.
הוא ייזכר כאבא, סבא ואדם אופטימיסט חסר תקנה, אמיץ וישר, אדם בעל ערכים של אהבת
הארץ ודאגה לזולת, רגיש וצנוע, קיבוצניק בכל רמ"ח אבריו.
