שמי טובה זהבי, אני בת 76, רווקה ללא ילדים.
התחנכתי בעין השופט (קיבוץ שאימץ את קיבוץ ניר עוז) במסגרת חברת נוער.
בשנת 1966 ביקרנו בקיבוץ ניר עוז לכמה ימים. התאהבנו בחברים, בקיבוץ, בנוף, באווירה, בקבלת הפנים שלה זכינו, והחלטנו שאנחנו עוברים לגור בו.
בשנת 1968, בתום השירות הצבאי, אחרי שחברנו לגרעין "מיבר", נקראנו גרעין "מירן".
עבדתי בהוראה כשמונה שנים, ולאחר מכן עבדתי בהנהלת חשבונות עד הפרישה.
חייתי בקיבוץ חיים נהדרים, מלאים. אהבתי מאוד את הבית, את הסביבה, את החברים, ובכלל
את אורח החיים. נהגתי לומר תמיד שאני חיה בדיור מוגן!
ב-7.10 הייתי לבד בממ"ד. מהשעה 6:30 בבוקר שמעתי יריות וצרחות בערבית.
מחבלים נכנסו לביתי פעמיים. בפעם הראשונה שמעתי אותם מבעד לממ"ד מדברים, עוקרים דלתות של ארונות, מזיזים דברים, שוברים ומרעישים. בפעם השנייה נכנסו לממ"ד שני מחבלים. אחד מהם רצה כנראה לבדוק כמה אנשים נמצאים בממ"ד, והשני נשאר, הכה אותי בלום בראש ובפנים. צרחתי: "די!"
אני לא זוכרת כמה זמן ההיתקלות הנ"ל נמשכה, אני גם לא זוכרת תחושת פחד. איבדתי תחושה של זמן.
בערך בשעה 16:00 הגיעו חיילים לחלץ אותנו ולהעביר אותנו לחמ"ל.
בערב פינו אותי לסורוקה לטיפול.
נכון להיום אני גרה בכרמי גת, ומצפה לחזור לחיות בקיבוץ שלי.
