|
||||
 דברים שנאמרו מעל הקבר הפתוח ביום ההלוויה 10.12.2018
אריה להב, או כפי שאנו מכירים אותו, ליסר, נולד בינואר 1939 ב”נווה חיים” חדרה. בן בכור לאליעזר ורחל. היה פעיל בתנועת הנוער “השומר הצעיר”, ובמסגרת זו הצטרף לגרעין הנח”ל שהקים את קיבוץ ניר עוז.
במסגרת השרות הצבאי בסוף שנות החמישים, שירת כשוטר שומר במובלעת הר הצופים.
עם הקמת הקיבוץ, הכיר את רות שהגיעה לניר עוז במסגרת שנת שירות של חברי עין השופט, הקיבוץ המאמץ של ניר עוז. הם עברו לעין השופט ושם ליסר עבד כלולן. לאחר שנה, רות וליסר חזרו לניר עוז, התחתנו וליסר המשיך לעבוד כלולן בלול ההודים ותיפקד כסדרן עבודה. כאן נולדו חמשת ילדיהם – תמר, עירית, אילן, ניצן ויערה. בשנת 1976 הצטרף אליהם חנן שהגיע אלינו כילד חוץ ומאז הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
בתחילת שנות השבעים ליסר יצא ללמוד חשמלאות ובסוף שהות השמונים הרחיב את תחום הידע שלו לתחום המחשבים. במשך שנים רבות היה איש החשמל, הטלפונים והתקשורת האולטימטיבי שלנו. תמיד מחויך ובעל תודעת שירות אישית וחברית, העמיד עצמו לרשות כל אחד ואחת, בכל עת ובכל מקום. תמיד עם אותו חיוך מבויש, עם נחת רוח וסבלנות אין קץ.
ליסר היה בן זוג נאמן ומסור לרות. טיפל וסעד אותה שנים רבות. היה אבא וסבא דואג, אחראי וחם, על כן, הנכדים כל-כך אהבו לבלות איתו.
יהיה זכרו ברוך!
אוי אבא,
כל כך עצוב להיפרד,
ברור שיום אחד זה יגיע, אבל כשהיום האחד הזה מגיע, זה כואב.
אנחנו אף פעם לא חושבים שזה יקרה היום. תמיד נראה לנו שהמוות הוא אי-שם מעבר לאופק.
לשמחתי נפרדנו בחיבוק ונשיקה.
כרגיל, מילאת לי שקית בכל טוב שקטפת: תפוזים, פומליות, אבוקדו, פקאנים קלויים.
תמיד נדיב וחושב על אחרים.
אוסף עצמות לכלבה בון בון, מכין קליפות כדי שהנכדות יוכלו להאכיל את החיות, מוכן ומזומן להסיע את הנכדים והנכדות, לאסוף, לשמור עליהם ולטפל, בשמחה ובחפץ לב.
הרבה אנשים אמרו לנו שאתה ממש סבא אידיאלי ואכן, ככה גם אנחנו חושבים.
טוב הלב שלך, השמחה התמידית, הנדיבות והסבלנות מהווים לנו דוגמא והשראה.
זכינו באבא מופלא.
שמחתי על ההזדמנות לקחת אותך לטייל בעולם. תמיד סקרן, פתוח ומתחבר לאנשים. הייתה לך יכולת על-חושית להתחבר לילדים, הם תוך שנייה הרגישו שאתה כמו הסבא שלהם.
חשבנו שנעבור לגור בקיבוץ כדי לשמח אותך. באמת שמחת, אבל לא הספקנו לעבור לבית החדש ואתה עברת הלאה, למחוזות אחרים
חדות המחשבה שלך, ההבחנות והיכולת הטכנולוגית שלך לעילא ולעילא, מהן חילקת לאנשים בנדיבות וללא יהירות.
אז זו ההזדמנות האחרונה לדבר אליך מבלי להיראות משוגעת שמדברת לעצים ולהגיד לך: “אני אוהבת אותך מכל לבי, שאנחנו אוהבים אותך מכל ליבנו” אבא – סבא יקר.
עירית
אבא,
כמעט והתחלתי לומר יתגדל ויתקדש…אבל בלילה נזכרתי בך ובדרכך וזה לא הסתדר לי. גידלת אותנו עם הרבה אהבה ואיכפתיות אין סופית, הרבה ערכים שקשורים לאנשים, לחיים ומה שביניהם.
קשה להאמין שאתה איננו, כל-כך מתבקש שתופיע כאן עוד רגע עם שקית תפוזים או אבוקדו ורק תגיד שהיית צריך לאסוף עוד כמה דברים בדרך לפגוש את כולנו…
כשהיינו קטנים הסתובבנו כאן איתך בשדות ובמטעים, בחושיך החדים מצאנו ירקות או פירות שאחרים פספסו.
הפקאנים שלך היו שם דבר במשפחה המורחבת ומי שזכה לטעום מהם, לא ישכח את האיכות והאהבה ששפעו מהם.
טיילנו ללא חשש יחד בוספה הישנה שהתחלפה עם השנים בטוסטוס פיאג’ו ולאחרונה באופניים חשמליים שלקחו אותך לשדות ולאורך הרצועה, ואפילו לאחרונה נסעת לראות פתחי מנהרות שצצו בשדות האזור, כאילו שום דבר לא מסוכן ב”עוטף עזה”.
במשך שנים ליווית וסעדת את אמא במסירות, למרות הקושי תמיד הסתכלת על חצי הכוס המלאה.
גידלת בקיבוץ שישה ילדים ולמרות שגדלנו עם מטפלות שונות ובלינה משותפת, תמיד ידענו שיש לנו את הבית ואת אבא שיגיע לכל מקום ובכל שעה לעזור לכל אחד מאיתנו.
למרות הזמן שחלף זכרת את התרגילים המסובכים במתמטיקה שדורשים חשיבה מיוחדת או שיש להם פתרונות בלתי שגרתיים, וניסית להעביר את הידע והאהבה הזו לנכדים.
אנחנו מוקירים את ההשקעה הבלתי נגמרת שלך בנו ובילדינו-נכדיך.
תמיד היית איש של פשרות והסכמות ולא של ריבים וויכוחים, איש שמאמין באנשים אחרים, שכולם רוצים לחיות וליהנות מהדברים הקטנים של החיים.
בימים האחרונים ניסינו לתכנן את יום הולדתך השמונים ולחשוב מה מתאים לאירוע כזה, האם משהו גדול או מצומצם? בטבע או בבית? בטיול או סתם אירוע שקט, אתה כנראה רצית את כל המשפחה לידך בזמן הזה…והנה כולנו פה…בלעדיך.
אבא יקר ואהוב. נזכור אותך תמיד.
אילן
יש כל כך הרבה מה לומר
איפה מתחילים?
איך מתמצתים?
אתה הוא הגיבור החרישי
אתה הוא הכוח השקט
אתה הוא הלב הגדול
תמצית הטוב שבאדם
ככה אנחנו מכירים אותך, כך נזכור אותך,
איש פשוט הליכות, נטול גינוני טקס, ועם זאת אציל שבאצילים,
אוהב אדם, תמיד מוכן לעזור, תמיד דואג שיהיה מספיק לכולם,
הראשון שיודע מתי התאנים או הענבים הבשילו בבוסתן שבוואדי
ומארגן מסעות, גם לקטיף של הסברס ושל השסק.
בדרכך השקטה, היעילה, הבלתי מורגשת כביכול, חינכת אותנו בחריש עדין, אך עמוק עד מאד.
יחד עם רות ועם מייסדי וחברי הקיבוץ, הקמתם בית לתפארת, בית שאת דלתו פתחתם גם לי, בטבעיות שכזו שגרמה לי להבין שהגעתי לחוף מבטחים…עד כדי כך שהרשיתי לעצמי להתפרץ עליכם בזעם כי רציתי אלבום לבולים, שאכן קיבלתי. ואחר כך הייתה גם חגיגת הבר-מצווה, והמצלמה היקרה כל כך, שקיבלתי, כי אכן, הייתי לשווה בין שווים.
“בילוי”, כשמו כן הוא, שעות של בילוי משותף במשחקי חברה, האזנה למוזיקה, בישולים או אפיית מאפים, שיחות על הא ועל דא, גם לא אשכח את הטיולים ברחבי הקיבוץ ומחוצה לו, הליכה לבריכה, קצת להציק לאילן, בילי שלנו, עד שאתה מתערב כשאני קצת מגזים…
זכור לטובה ה”נאס קפה” כפי שנהגת לקרוא לקפה שהכנת לי ושהתקרר , כי שוב יצאתי לשחק ושכחתי שטרחת והכנת (ויש לציין שגדיאל ממשיך את המסורת המפוארת).
ולא יישכח המאמץ שעשיתם בכדי להגיע לחתונה שלי בבלגיה, בהרכב מלא, הרבה לפני שנסיעות לחו”ל הפכו לעניין שבשגרה והרבה לפני שהיה תקציב למאמץ שכזה. אף פעם לא שאלתי על מה נדרשתם לוותר בכדי להגיע, אבל נדמה לי שלו הייתי שואל, הייתם אומרים לי שאני מתעסק בזוטות.
נדמה לי, או לפחות כך אני מקווה, שלמרות שנים ארוכות של עזרה נאמנה לרות ומאבקים על זכויות, היו לך חיים טובים בסך הכל, אני כל כך שמח שנתת כל כך הרבה, הספקת גם לקחת קצת, ליהנות מהחיים, יחד עם הדור הצעיר וגם עם זה הצעיר עוד יותר, לטייל ולבלות , גם בארץ וגם בחו”ל בחברה טובה.
תודה אבא, על כל הטוב שעשית לנו ולכולם, ועל המשפחה הנפלאה שאמא ואתה השארתם לי.
חנן
דוד אריה,
השם אריה, היה תמיד שמור רק לאחיינים. בקבוץ כולם קראו לך ליסר והופתעו בכל פעם שקראתי לך.
הדוד שלימד את ארבעתנו לשחות בבריכה ולרכב על אופניים ללא גלגלי עזר. הדוד עם הכי הרבה סבלנות שעזר בשיעורי פיזיקה ועבר על תוכניות החשמל של הבית.
הדוד שזוכר את כל הסיפורים המשפחתיים ויודע לספר את ההיסטוריה של משפחת ליסר.
הדוד שמגיע לבקר תמיד עם תפוזים, אבוקדו או בוטנים.
הדוד שתמיד מחייך וצוחק את הצחוק המיוחד מתחת לשפם.
הדוד שיחד נסענו לטיולי אוהלים בכנרת ובסיני.
והדוד שבכל חופש שהיינו באים קונה לנו “טעמי ” ו”פסק זמן” שיהיה לנו אחר הצהריים כשחוזרים מהבריכה.
הדוד שכל כך דומה לאבא שלי, שתמיד יערולה ואני אמרנו שזה לא משנה אם היא אצלי או אני אצלה זה נראה אותו דבר… אותו חיבוק מובך, אותן בדיחות, אותו חיוך רחב ואותה נתינה אין סופית.
הקדשת את כל חייך לנתינה, לקבוץ, לרות, לילדים ולנכדים.
לכולנו יהיה עצוב מאד בלעדיך.
הגר ליסר
המפגש הראשון עם ליסר שאותו אני זוכר היה בשומריה ב-1956 שהתקיימה ב”מגרש המחנות” שבמרומי הכרמל.
אנחנו החיפאים מגרעין ניר-עוז של מייסדי הקבוץ, כבר היינו שם כשהבנים “מקן חדרה”, רבים מהם כבדי משקל, הגיחו בטור עורפי מחורשת האורנים כשהם מתנשפים ומזיעים לאחר שעלו ברגל מטירת הכרמל הסמוכה שאליה הגיעו בטרמפ. היו ימים!
זו היתה תקופה רחוקה, שבעיני הצעירים וגם הפחות צעירים היא כמעט מהעידן שבו דינוזאורים שוטטו והתרוצצו במרחבי הנגב המערבי…
כשנה לאחר מכן, ב-29.7.1957, חברי גרעין ב’, וביניהם ליסר ואני, התגייסנו לנח”ל. השירות המשותף בצבא, שנות ההקמה האתגריות בניר עוז, הידקו את הקשרים בינינו. כבר בשנות ה-60, לפני יותר מיובל שנים, משפחותינו הצעירות, רות וליסר, יוכקה ואני, התיידדנו ועברנו לגור בשכנות בבית הרעפים החדש,השני שליד המרפאה. מאז אנחנו גרים בשכנות, היום בביתנו המשותף השלישי. מאז בנותינו ובנינו, ובהמשך גם הנכדות והנכדים ממשפחותינו שהפכו לחמולות, משחקים על אותו הדשא, בכל המובנים, וזה ביטוי סימלי לעוצמת הקשר.
כמו בן משפחה, חוזרים ואומרים זה לזה בני ליפשיץ לדורותיהם, מאז התאונה הקשה אמש שבה איבדנו את ליסר, ואיתו את מה שנותר מהקשר הראשוני אחרי מותה של רות.
לצד האבל והצער, על הפרידה הקשה והפתאומית מליסר, שהיה, כמונו, קשיש כבן שמונים, רווח לנו כששמענו שנועה, נכדתו של ליסר וביתה של ניצן, שנפצעה באותה תאונה, יצאה מכלל סכנה ונראה שתחלים כליל.
ליסר היה חכם ומוכשר וגם מאד צנוע, כמעט ביישן. מה שיחד את ליסר הוא שהיה איש בלי אויבים, אדם שכולם אהבו מפני שאי אפשר היה לא לאהוב, איש שבניגוד לרבים מאיתנו, ואני ביניהם, כמעט לא ידע איך לריב או לשנוא. לכל היותר היו כאלה שליסר, איך לומר, חיבב קצת פחות.
ליסר תמיד נתן ועזר. קודם כל, באהבה בלי סוף ובנתינה בלי חשבון, למשפחתו הגדולה. אבל לא רק, גם לידידיו ולכל מי שנזקק לעזרתו. הבוקר אכלנו מהאבוקדו שליסר, “פקח המטעים” מטעם עצמו, קטף והביא לנו בפעם המי יודע כמה, ויותר לא יביא. לא פעם שמענו, בביתו, כיצד הוא חוזר ומסביר, בטלפון או בשיחה ישירה, בסבלנות אינסופית, למי מהחברים איך לפתור בעיות בסלולרי.
וכן, כדי שליסר לא ישעמם מרוב נחמדות, היה בו גם קורטוב של אירוניה, מתוחכמת ועדינה, כזו שמבהירה לך, כשהיא מלווה במבט עם חיוך שובב בקצות העיניים, במה בדיוק אתה טועה, וכל זה ברוח טובה ובלי שמץ של רישעות או לגלוג.
ובנימה הכי אישית: היו לנו, ליוכקה ולי, רק מעט חברים ממש קרובים, איבדנו עוד אחד מהם וכבר לא נמצא כמוהו. נמשיך לשמור קשר עם המשפחה ונזכור תמיד את ליסר לטובה.
יוכקה ועודד ליפשיץ
דברים שנכתבו ליערה לזכר אביה
הזיכרון הראשון שעולה לי הוא ב”דקל”.
שעת ערב, לפני השכבות ואבא שלך עושה לי, לך וללירון באזור של הלימודים בבית הילדים חידות חשבון אחרי מבחן המחוננים. אני זוכר שאת ולירון שהייתן צעירות יותר הצלחתן יותר ואני שתמיד הייתי הטוב בכיתה, מתוסכל קצת.
אני זוכר את אבא שלך כל כך סבלני ומנסה שוב ושוב עד שהבנתי, קטע שהוא היה, נוסף לכל מעלותיו גם מורה נהדר. ובצד השני של בית הילדים, בוקר חגיגי כי יש חביתיות של ליסר היום וכולם נרגשים. אני זוכר אותו מטגן במטבח של בית הילדים ואותי חותך את החביתית בחרדת קודש לחתיכות קטנטנות שלא תיגמר. אני זוכר אותו בריקשה של החשמלייה…וכמה מגניב זה היה כבר אז (התחושה רק התחזקה כאן בהודו עם כל הריקשות), וכמובן כל העזרה והסבלנות בכל פעם שנתקעתי עם הטלפון (גם עכשיו, בנסיעה האחרונה).
אני זוכר את החיוך הקטן והמבויש כשהוא דיבר בזמן שניסה להבליע צחוק קטן וזה לא תמיד היה ברור.
ובסוף, תמיד יישאר איתי אדם שכל כולו טוב. כמה זה נדיר בעולם הזה, הצניעות, העדינות, השקט והרצון לעשות טוב למי שסביבו.
אני כאן רחוק, רחוק, אבל הלב איתכם והעצב גדול.
כולנו שולחים חיבוק גדול ואהבה.
תמסרי גם לשאר המשפחה.
אוהבים ומתגעגעים כולנו.
אבנר כהן – חבר קבוצה של יערה
דברים שנאמרו ביום השלושים בטקס גילוי מצבה 11.1.2019
אומרים שהיקום וגם בני האדם מורכבים מארבעה יסודות: אדמה, רוח, אש ומים.
בשבילי אתה היית אדמה, איש אדמה, שקט וצנוע שנותן ביטחון. כשהלכת הרגשתי שהאדמה נפערת מתחת לרגלי.
אולי בגלל זה כל כך קשה לי להיפרד, אז החלטתי לומר תודה.
תודה על הביטחון שנתת לי.
תודה על שאהבת את ילדי, ששיחקת איתם ופינקת אותם. לפעמים כעסתי על כך שאחרי שהם ציחצחו שיניים, אתה פתאום נזכר להוציא שוקולד ולחלק לכולם ועכשיו אני כל-כך מתגעגעת.
תודה על שתמיד ליווית אותנו עד האוטו, עוזר לנו בהתארגנות שתמיד היתה קשה לנו.
תודה על שידעת לספר סיפורים, על שידעת מתי כואב, ומתי צריך לעזור.
תודה על הביטחון שנתת לי שתמיד תהיה שם, תמיד נכון לעזור ולתמוך.
תודה על שבאת אלינו 3 שעות לכל כיוון, סוחב איתך כאיש אדמה את פירות העונה – פומליות, אבוקדו, רימון, פטל ומה לא.
תודה שלימדת אותי לאהוב גם בלי מילים, לחבק גם בלי חיבוק ועל עוד המון דברים…
תודה שהיית אבא שלי וסבא של ילדיי.
ניצן
היי ליסר,
הכאב עוד כאן והוא חזק.
אני מתגעגע לחיוך שלך, לנתינה שלך.
להגיע לקבוץ ולדעת שאתה לא כאן – זו פשוט עובדה בלתי נתפסת וזה כואב.
רציתי שתדע שנועה מחלימה, הידיים שלה מתחזקות מיום ליום, היא כבר הולכת לבית הספר ותהיה בסדר גמור, גם אם זה יקח עוד כמה שבועות, זה שום דבר.
הכאב, כבד, אבל אני מאמין שהכוחות המשותפים שלנו ושל כל אחד מאיתנו בנפרד, יאפשרו לנו לאסוף את השברים ולהצליח לגדול ולהתחזק דווקא מתוך הכאב העצום.
אוהב אמיר
את ליסר למדתי להכיר, בעצם, דרך רות ז”ל, שאיתה עבדתי בענף הלול שנים לא מעטות.
ליסר ניצב בצומת מרכזי בקיבוץ. הצומת החשמלי שלו. כל בעיה קטנה כגדולה שקשורה למשהו חשמלי, הצריכה את טיפולו, קיבלה את תשומת ליבו בדרכו הנונשלנטית, בחיוך, וב”יהיה בסדר, מה אתה דואג”? טיפל בכל אירוע במקצועיות השמורה רק לו. רק ליסר הבין בדיוק היכן מתחברים הקצוות.
כזה מיו איש, חבר, שמטפל בדברים בשיטות מתוחכמות ולא שיגרתיות. אהב את האתגר הזה.
כמי שעבד בלול, נזקקתי לשירותיו כמעט בשיגרה. ליסר לא עשה עניין, בא, בדק, תיקן, לפעמים חשב קצת, אבל לא יותר מדי. הבעיה, תקראו לה תשבץ היגיון, נפתרה.
עד כמה ליסר היה בעל משמעות מקצועית, מעין אייקון בתחומו, אפשר ללמוד מהמקרה הבא: נסענו עם ילדינו לביקור אצל סבא וסבתא בעיר הגדולה. לפתע בהיותנו בבית, לקראת ערב – הפסקת חשמל. ואז כמו ברפלקס מותנה צועק אלינו הבן: ” אין חשמל, תקראו לליסר שידליק את הגנרטור”. היה לו מובן, באופן הכי בסיסי, שכשליסר ישנו, החשמל יחזור במהרה.
נפגשנו בהרבה צמתים בקבוץ. תמיד עם חיוך, וגם כשלא היינו תמימי דעים, מעולם לא הרגשתי כלפיו טינה או כעס. איש של אנשים. אהב את הקיבוץ, למרות שהיו לו ולרות טענות לא מבוטלות כנגד מקבלי ההחלטות בקבוץ, בזמנו.
אהבתי את התנהלותו בשבילי הקבוץ, בשקט שלו, בסבלנות שלו בסיוע שהעניק לכל מי שפנה וביקש עזרה בעינייני הטלפונים הסלולאריים, בפרט, ותחומים חברתיים אחרים, בכלל.
ליסר חסר לי, ואני מניח, חסר גם לעוד חברים רבים בנוף הקיבוצי שלנו, כאן, בניר עוז.
יהי זכרו עמנו, חבריו, לשנים רבות.
דני שגיא
דברים שנאמרו באזכרה במלאת שנה
אבא יקר ואהוב,
עברה שנה ואני כל-כך מתגעגעת וכואבת.
זוכרת כאילו זה היה רק אתמול, את שיחת הטלפון האחרונה שלנו בדרכנו לקיבוץ מטיול בדרום.
זוכרת את העניין והאכפתיות שלך כשאתה שואל כל אחד מאיתנו לשלומנו. שואל איפה טיילנו ואיך היה, מי כבר נרדם בנסיעה ומספר לנו על המרק שהכנת לנו ועל הפקנים שאתה ולוטוס מכינים לנו. כשהגענו אתה מתייחס אל כל הילדים ודואג לנו שנאכל ויהיה לנו נעים ומראה לי כתבה שחשבת שתעניין אותי ואנחנו מדברים עליה קצת. והלכנו לישון במקום שבו תמיד הרגשתי רצויה, אהובה ושדואגים לי ולמשפחתי.
ואז זה נגמר.
ואני כל-כך מתגעגעת לדבר אתך בטלפון, לביקורים שלך ולביקורים שלנו בקיבוץ, וגם הילדים כל-כך מתגעגעים אליך וחושבים עליך הרבה.
רוצה להודות על מה שנתת לי ולימדתי אותי.
לימדת אותי לתת, להקשיב, להתעניין, לימדת אותי סבלנות וליהנות ממה שיש.
לפני כמה שבועות הלכנו לאסוף פקנים יחד עם אילן ורוני ואחר כך לקח לנו כמה ימים לפצח ולא יצא כלום.
כמה סבלנות, נתינה, ואהבה היה בפרגונים שהכנת לנו כל פעם.
זוכרת כמו אתמול איך עשית עם אסף את כל רכבות הרים, ביורופארק, איך חייכת מהנאה אחרי סיבוב של מגלשת הרים.
זוכרת איל אתה ואימא הייתם משחקים איתנו בקלפים או ברמיקוב ואח”כ אותך משחק עם הילדים בהנאה רבה, רביעיות ועוד משחקים.
אני מודה על כל מה שקיבלתי, אבל מאד מתגעגעת.
ניצן
בחרתי היום לכתוב זיכרונות:
כשהייתי ילדה ואבא היה משכיב אותי לישון, אהבתי שהוא היה מספר לי סיפורים, אבל לא מספרים, אלא דברים שקרו פעם, סיפורים אמיתיים. אז עכשיו אני מנסה לשחזר את הסיפורים:
“איך כשאבא היה ילד, להורים שלו לא היה כסף לרהיטים וארונות אז, הכל היה עשוי מארגזים: השולחן, הכיסאות ואפילו הארונות”.
” איך אימא שלו הייתה מבשלת על הפתילייה, ואז אבא היה מסביר לי לפרטי פרטים איך הפתילייה עובדת” כמו שרק אבא יודע לעשות ואני הייתי מאבדת ריכוז.
“…שלפני הלולים הם גידלו גם עז וגדי ואולי ארנבות…”
“איך היו עוברות שיירות של גמלים על חוף הים…על מפעל הזיפזיף…איך סבא אליעזר מצא פעם שני גרוש שהיה שכר של שבוע שלם”
“על זה שלפני שהיה מקרר היה להם ארון מיוחד והיו קונים גוש של קרח אצל המוכר שהיה מגיע עם עגלה ומוכר גושי קרח”.
“על תקופת הצנע ותלושי האוכל, על זה שבתקופה הזו הוא היה צריך להבריח עוף למשפחה מתל אביב”
” שבזמן הצבא רסיס פגע לו בשיניים ועשו לו כתר בגלל זה ועד היום הוא מחזיק בצורה מדהימה כל השנים ושחוץ מזה לא היה לו אפילו חור אחד”.
“איך הוא שמר על בן גוריון בשדה בוקר”.
ועוד המון סיפורים שחלקם אני בטח כבר לא זוכרת. אבל, את מה שאני כן זוכרת אני מנסה לספר גם לילדים שלי ומוסיפה עוד סיפורים משלי.
יערה שלום ליסר, איש יקר,
לפני שנה נפרדנו, כך לפתע, אי-אפשר להתכונן לרגע כזה. השמועה על מותך מתפשטת במהירות רבה, זה הולם בנו, בלתי נתפס.
ואתה חסר, ליסר
אנחנו מוקירים אותך על מה שהיית – חבר, אכפתי, אדיב, שקט וטוב לבב.
אתה ורות הקמתם משפחה לתפארת, מאוחדת וחזקה. הכלת את מצבה הרפואי של רות בצורה יוצאת דופן, בסבלנות ובאהבה, בשקט ובהבנה.
גם לאחר לכתה המשכת להשקיע בילדים ובנכדים – בצפון, בדרום ובאזורנו. הם היו חלק חשוב בחייך. הוצאת מהגן, הסעת לתחרות אופניים, ביקרת, שיחקת והקשבת. גם עשית דרכך אליהם באוטובוסים וברכבות עם תיקים כבדים, משופעים ביבולי שדות ניר עוז, ובו זמנית, המשכת לתת לנו ליהנות משירותיך הטובים!
האיש עם ה”אצבע הירוקה”, תמיד אתה נכון לעזור ולפעול, אם כחשמלאי ואם כאחראי תקשורת, בכל מקום ובכל זמן. גם להזמין אליכם הביתה בשעות הערב, גם בשבת כשהטלפון נתקע, נפל למים, אבד או נגנב.
לא פעם נזקקתי לעזרתך, שניתנה בלב שלם. אפילו, קיבלתי כמה טיפים פשוטים וראשוניים כדי לעזור בעצמי.
הילדים והנכדים ממשיכים לפקוד את ביתנו, לבלות יחד כמשפחה מלוכדת. טוב לראות אותם בשבילים, בחדר האוכל ובברכה.
תמר, עירית, חנן, אילן, ניצן ויערה אתם אורחים רצויים פה! המשיכו לבקר. עבורנו זהו זיכרון נעים.
הייה שלום חבר יקר.
בחברות בשם בית ניר עוז – אביבה
כבר שנה,
ליסר, שכן וידיד יקר שלנו, איני מאמין בעולם הבא אבל, בוא נניח לרגע שאתה, איכשהו, שומע אותי כשאני מדבר דרכך אל הנוכחים כאן. חלפה שנה מאז שנהרגת בתאונה אכזרית ומטופשת, וחבר, אתה ממש חסר, לנו ולרבים אחרים. לא אחדש כשאזכיר שהיית אדם בלי אויבים שכל מכריו הם מוקיריו. לפני שנים הזמנתי אותך לטיול בירדן עם חבורת ותיקי צנחנים מהיחידה שלי. זו חבורה סגורה למדי. לא הופתעתי כשאתה, החדש שאינו מוכר, התקבלת במאור פנים, השתלבת והרגשת בבית.
חלפה שנה ועדיין לא התרגלנו לראות את החלונות החשוכים בביתך בדרך לביתנו. כנראה שבקרוב האורות יחזרו לדלוק שם כשייכנסו דיירים אחרים. זו דרכו של עולם: לפעמים הבתים מאריכים ימים אחרי דייריהם ולפעמים להפך.
היית במלוא כוחך ויכולת ליהנות מעוד כמה שנים טובות ומאושרות בחיק משפחתך הגדולה והאוהבת. גם אנחנו ורבים אחרים יכולנו להמשיך וליהנות מחברתך. מצד שני, רות, ולאחר מכן גם אתה, זכיתם למות מיתת נשיקה חטופה שאין בה סבל. זה מהדברים הכי חשובים שכולנו, הזקנים, מאחלים לעצמנו, ורבים מאתנו לא זוכים לקבל. מאז שהלכת מאתנו הלכו לעולמן בניר עוז גם פנינה ושמחה, שסבלו לא מעט. איש אינו יכול לדעת מה היה עדיף עבורך.
ביום השנה, ה”יארצייט”, אדווח לך מה קורה בגרעין שלנו, גרעין המייסדים. גם אתה יודע שהגענו למערכה האחרונה ולפרק הסיום. נותרו בניר עוז רק עשרה מאתנו והזוג האחרון מהגרעין הוא יוכקה ואני. האחרים נשואים לצעירים מאתנו או שנותרו בודדים.
זה אינו הספד עצמי אישי וגם לא הספד קולקטיבי מוקדם ועצוב לגרעין. להפך, כל מסיבה נגמרת מתי שהוא ואם היא הייתה מוצלחת, יוצאים ממנה בחיוך. הצופים נהנים גם מהסצנות האחרונות בסרט טוב למרות שהם יודעים שהוא עומד להסתיים.
נדמה לי, ובעצם אני בטוח, שאנחנו, המייסדים, זכינו לחיות בסרט טוב. יצרנו משהו משמעותי כשהקמנו את ביתנו הקיבוצי בחלקת המדבר הזו, וגם עשינו לא מעט לבתינו האישיים, כשהקמנו משפחות ואנו רואים מהן הרבה נחת. רובנו מצליחים ליהנות גם היום מחיים טובים ולנצל כראוי את הזמן הרב שעומד לרשותנו כפנסיונרים. מי כמוך יודע, הרי גם אתה נהנית מחייך.
אז נכון, לא הכל דבש. רחוק מזה, לא בעולם ולא במדינה שלנו. לא תאמין, אבל אנחנו הולכים לסבב בחירות שלישי בשנה אחת רק בגלל שראש הממשלה, אחרי שהואשם בעבירות קשות, מנסה בכל הדרכים הפסולות לחמוק מלתת את הדין על מעשיו. גם אצלנו בניר עוז, לא הכל דבש. בתחומים רבים וחשובים אנחנו מתרחקים מהקיבוץ שעליו חלמנו. אבל, עדיין יש סביבנו ואצלנו לא מעט יופי וסיפוק. בין השאר, רק לפני מספר שבועות נפגשנו בכנס גרעין באשדוד. היו שם כארבעים משתתפים, חברי גרעין ובני זוג שאינם חברים. בילינו ערב נחמד, הפלגנו למחוזות הנוסטלגיה ולמחרת טיילנו בעיר. זה לא מובן מאליו אחרי שמגיעים לגבורות.
אז שוב שלום לך, ליסר, לא תישכח!
עודד ליפשיץ
|
||||
להב אריה ז”ל
