|
||||
 דברים שנאמרו על הקבר מפי עידית אינטרטור
אלי נולד בבת ים, בנם של חנה ומרדכי, אח בכור לרחל, איציק, דני, אורי ועופרה.
עם סיום הלימודים בבת ים, התגייס אלי לצבא במסגרת גרעין נח”ל שהיה מיועד לצאלים. במהלך השרות הצבאי נפצע קשה בתאונת ניווט בקורס קצינים.
את ניר-עוז הכיר כשבא לבקר את רחל ששהתה כאן במסגרת גרעין “יעל”. המקום מצא חן בעיניו והוא החליט להמשיך את חייו בניר-עוז.
לאחר השחרור מצה”ל יצא אלי ללמוד בבצלאל. בניר-עוז הכיר את ז’נין, התחתן ונולדו להם שני בנים. שרון נשוי ולו ארבעה ילדים, תום נשוי ולו שלושה ילדים. ז’נין נפטרה בשנת 2006 ממחלת הסרטן.
במהלך חייו בניר-עוז, אלי לימד ציור וגרפיקה במוסדות השכלה שונים. לצד ההוראה עסק גם בחינוך במסגרות שונות. בניר-עוז קלט, ליווה ויצר קשר הדוק עם גרעיני “צבר” שהגיעו אלינו בשנים האחרונות.
כמו כן, כיהן פעמיים כמזכיר קיבוץ.
כל שנות חייו המשיך אלי לצייר, להציג את עבודותיו בחדר האוכל ולייצר דיאלוג מתמשך ומעניין עם חברי ניר-עוז.
יהי זכרו ברוך!
דברים שנאמרו ע”י תום מעל הקבר הפתוח
אליהו, אלי, לולו, סבא. הרבה שמות ומאחורי כל אחד מהם עולם של סיפורים וחוויות. אני זכיתי לקרוא לך אבא.
אבא היקר, חז”ל תארו את דוד המלך כמי שהיה מרכך עצמו כתולעת כשהיה לומד תורה, ומקשה עצמו כעץ כשהיה יוצא למלחמה.
אבא, התאור הזה מתאים לך באופן מדהים. תורתך היתה נפש האדם, השיחות איתך היו מגיעות למעמקים שרק מי שישב איתך לשיחה אל תוך הלילה יוכל להבין. היתה לך היכולת לפרק כל בעיה ולהסביר בפשטות את המצבים המורכבים ביותר. היית עדין נפש ויצרת בעולם של צבע את כל שנפשך ביקשה לומר.
בעיתות מלחמה הנחת את המברשת ואחזת בנשק, צנחן שלחם במלחמת יום כיפור ובשל”ג, תמיד בחזית. סיפורי הימים ההם היו לי כאגדות על ענקים מצילי הארץ. כילד התפעלתי מדמותך, לוחם אמיץ שאין בו פחד ונכון תמיד לקרב.
גדלתי על ברכי דוד המלך. במעשיך הראית לי איך נכון לחיות.
ממך למדתי מהי אהבה לילדים. כשתמיד ביקשת לאסוף אותי מכל “חור” בארץ, הייתי שואל : “למה”? ואתה השבת שזה הזמן השקט שלנו יחד. כל-כך שמחתי על השיחות הללו.
ממך למדתי מהי אהבה לאישה. ראיתי אותך סועד את אמא לאורך שנים במלחמה עם המחלה הארורה. טיפלת בה כמו “פנקס הקטן”, בגאווה ומסירות אין קץ.
כשאמא נפטרה פחדתי שתישבר, אבל אתה הרמת את עצמך כי יש לך ילדים, ויש לך נכדים, ושמעת את קולה של אמא שאמרה לך להמשיך. בנית את עצמך מתוך הכאב הגדול, יצרת חיים מלאים ומאושרים, הקפת את עצמך באנשים טובים כמו גרעיני “צבר” שלך, החברים הרבים מהצבא, ודניאלה והמשפחה המקסימה. תמיד ידעת להיות זה שנותן, זה שמתמסר, אף פעם לא ביקשת עזרה, גם כשביקשתי לעזור לא היית מוכן.
עכשיו אני עומד כאן, בלי המצפן שלי, בלי מורה הדרך שלי. אבל, אני לא אשבר, כי יש לי ילדים ויהיו לי נכדים, ואני שומע את הקולות שלך ושל אמא שאומרים לי – להמשיך!
הספד – חיים פרי חבר ניר-עוז
קשה עד כאב לכתוב. הכל בא בחטף, בעוצמה דורסת כמכת ברק שאינה משאירה שביב של תקווה. אני מנסה לאסוף ולחבר את חיינו המשותפים למילים ולמשפטים, היד רועדת וכאילו ממאנת לתרגם חוויות, רגשות לכתיבה.
ייתכן ונפגשנו לראשונה על גדות האגם המר במלחמת יום כיפור. איני זוכר אם הייתה פגישה או רק שיחזרנו זיכרון משותף מאותה תקופה.
שנים אחר-כך עברנו יחד את כל תהפוכות הלינה המשותפת, אתה וז’נין עם תום ואנחנו עם נעם.
עשינו יחד דרך ארוכה כמזכירים בתקופה לא קלה. ספגנו קיטונות של בוז ולגלוג רק כי ניסינו לנווט בדרך שהאמנו בה. עוצמת התגובות פגעה בך עד עמקי נשמתך.
ישיבות המזכירות היו לזירת התגוששות, אתה אינך מוותר על קוצו של יוד, מתלקח בקלות, אבל יודע להקשיב ולוותר כשצריך.
שעות רבות בילינו יחד. אלי מייר מחונן רב-אמן שליטה מדהימה בצבע וברישום. ידען גדול בתולדות האמנות, מורה בחסד עליון שאהב ללמד ולהעביר את הידע העצום שלו לכל מי שמעוניין. עבודה ראשונה שביקשתי מאלי, הייתה להכין את הפתיחה לסרט החתונה של רחל ואלכס, המהפכן. אני מודה השאלתי ממך ציור נפלא, דמות דמונית בתוך אמבט, ציור מקסים. עד היום לא החזרתי את ההשאלה. אלי צייר את הקפלה הסיסטינית בפאב בחדר האוכל הישן. עבודה מדהימה שעלתה השמיימה בלהבות, באש שכילתה את הפאב ואת יצירתו הבלתי נשכחת של אלי.
אלי היה אדם טוטאלי, אם תתבוננו היטב בציוריו לא תמצאו ולו בחלק הקטן ביותר של בד הציור שאינו מכוסה בפרטי-פרטים. התמסרות טוטאלית לעבודה עם גרעיני “צבר”, כך באהבתו לז’נין, לבניו שרון ותום, לנכדיו ולנכדותיו.
בתערוכה האחרונה בבית הלבן הצלחתי ולו במעט לשכנע את אלי שעבודותיו ראויות לחלל טוב יותר מאשר קיר חדר האוכל. אלי אכן הודה שהעבודות מקבלות עוצמה רבה יותר בחלל הגלריה, שם גם זכה למחמאות מחבריו האמנים, דבר ששימח אותו מאד.
אבל, אלי התעקש שכיוצר בקהילה חשוב לו שעבודותיון יהיו במקום ציבורי פעיל ופתוח ונגיש לכל אחד. בעקבות מפגש כואב ומביש הקשור לתהליכים שעוברים היום על ניר-עוז, אלי רצה להוריד את עבודותיו מקיר חדר האוכל, אבל, לבסוף התרצה ואמר: “עדיין חשוב לי המקום הזה”.
תום יקירי, גילית תעצומות נפש אדירות, בגרות תבונה ואורך רוח ראויים להערצה. אין מילים מנחמות, הכאב הוא אדיר.
איציק, אני יודע בעבר היו ריבים וכעסים אבל ברגע האמת היית שם יום יום לתמוך ולעזור.
רחל, דני, אורי, עופרה, דניאלה, אלי כהן, גבי, כל הקרובים והחברים, אני אתכם עם כל הכאב והצער על אובדן איש יקר בטרם עת.
היית לי חבר אמיתי, בלכתך המקום הופך לדל יותר.
באזכרה וגילוי מצבה במלאת 30 לפטירתו
אבא,
30 ימים עברו, ימים מוזרים ולא ברורים, בין חזרה לשיגרה לכאב וגעגוע.
אבא את איתנו בכל רגע, במחשבות העמוקות על מה נכון ואיך להמשיך את דרכך, וברגעים הכי פשוטים.
ערב נר ראשון של חנוכה. חג קלאסי לסבא. אם היית כאן, כבר היית משריין את הזמן עם יואב ואורי, וכבר מכין אותי לזה שאתה סבא וזה הזמן שלך ליהנות איתם.
אני מתגעגע אליך אבא. אתה חסר לי כל-כך. כשהבנים חוזרים עם יצירה מבית הספר, האינסטינקט שלי זה לצלם ולשלוח לך.
יואב ניגן השבוע בקונצרט הראשון שלו, כל-כך רציתי לשתף אותך, אני יודע כמה היית גאה.
אני אוהב אותך אבא. לא אמרתי את זה מספיק, עד שנולדו לי הילדים. אני שמח שלפחות בשנים האחרונות אמרנו את זה הרבה.
אני יודע שהזמן ירפא את הכאב, אך הגעגוע והחוסר ילך איתנו מעתה ועד עולם.
תום
אהוב לבי!
אתה עבורי אלי שלי! אותך פגשתי לפני שש שנים.
כבר בפגישתנו הראשונה שנינו חשנו מיד, שמדובר בקשר מיוחד!
הוא היה מושתת על קבלה, הבנה, פתיחות מיוחדת במינה, ועם הזמן ניצתה גם האהבה!
היית איש מלא כרימון, חכם ונאור, אומן יוצא דופן בתחום הציור, שהחל את דרכו בגיל צעיר. כל היופי בך, שהיית איש צנוע, ומעל הכל אהבתי את היותך אדם ישר ואמיתי, שפיו וליבו שווים, אדם החי את חייו בשלוה ובפשטות גמורה, אדם המקבל כל אחד כמות שהוא, ורק לעיתים דואג להכניס בו בינה בתחומים שלא הכיר וידע.
אלי שלי, אהבתי את השיחות שלנו אל תוך הלילה, מבלי לשים לב לשעה או הצורך בשינה. היה יותר חשוב לנו ללבן כל נושא או רעיון שעלה, עבורי זו היתה חויה מלמדת ומעשירה.
דיברנו על הילדים שלך, שלי ועל הנכדים שלך, שמלאו אותך אושר גדול.
היית אב גאה מאד בשני בניך הבוגרים, שכל אחד הצליח בחייו בדרכו המיוחדת לו, אהבת אותם בכל מאודך.
הכנסת לחיי כל כך הרבה אור, אושר, שמחה ואהבה, טיפלת בי לאורך כל הדרך ללא תנאים וגבולות, תמיד בשקט, בשלוה ובאין סוף נתינה.
וכעת אמרו לי אתם, איך אני יכולה להיפרד מאלי אהובי, שלא יחזור לעולם?
אני צמאה לדעת ולהקשיב לכל מי שיאות לספר לי על אלי, לשמר את זכרו בלבי. אהבתיך אלי שלי!
נפרדת ממני בשקט חרישי, מקווה לחלום עליך בלילות, ולהתגעגע בימים.
בגעגוע ענק – דניאלה
אלי צייר לי ציור – חיים בטקס גילוי המצבה
שיהיה בו צבע וגם אור
אלי ציר לי ציור
שאוכל אותך לזכור.
במכחול, בפחם,
בעט, או בעפרון,
שיהיו בו פנים
צוחקות בקול רם.
משהו קטן וצנוע
לא מתנשא ויהיר
פנים שלך כמו שהיית,
קורן ומאיר.
ישנם בדים גדולים
נופים ובתים,
זכרון לכולנו, מקומות שהכרנו,
עצים, שיחים ושבילים.
חסר לי אחד
חי ונושם
ציור נעלם
שנמוג עם האור.
אלי, ציר לי ציור
שיהיו בו צבע וגם אור
אלי, ציר לי ציור
שאוכל אותך לזכור.
אלי פעם ציטט לי מ”פאוסט” את תמצית פנימיותו וכך ציטט: ” שתי נשמות בקרבי שוכנות/אחת לרעותה צרות ועוינות, האחת בתשוקה עזה/כמלקחי אש בעולם אוחזה, השניה חורגה מעפר וצללים/ברוב עוז אל שדות נעלים”.
זה היה אלי שידע לחבר הפכים וליצור מהם שלם – מושלם. החיים והמוות דרו אצלו כל חייו.
אלי הדהים אותי ביכולת היצירה שלו, בדבקות שלו להגשמה, לא נח ולא הרפה עד שיצר את היש מאין, לשביעות רצונו המלאה. כך גם ביחסיו עם הקרובים לו, אשה, משפחה, חברים – נתן את כולו, ולכן, עבורי היה אות ומופת ובכל צומת חשובה בחיי, הוא היה הראשון שאיתו התייעצתי ושיתפתי ולרוב גם קיבלתי את דעתו.
עכשיו ריק, חלל גדול פעור – עד לרגע המוות אנחנו לא מבינים את משמעות הקיום שכל – כך מובן מאליו.
הזכרונות, החלומות והחוויות המשותפים שלנו, מעשיך ויצירתך המפוארת צרורים בתוכי, מאירים כמו נר זכרון את דמותך אותה אמשיך לשאת כל יום וכל רגע לנחמני.
היה שלום חבר, נוח על משכבך בשלווה. אתה איתי, ממשיך בתוכי לחיות ולהיות.
ועוד יגיעו ימים שברוב עוז נתראה בשדות נעלים.
אוהב אותך ולא שוכח – חברך ארז
דברים שכתבתי לכבוד תערוכה של אלי “בבית הלבן” לפני מספר חודשים:
מי מכיר את האיש שבקיר?
מזה שנים אני מנהלת דיאלוג סמוי ביותר עם התמונות שלך. בכל פעם שמופיעה סדרה חדשה, משהו פיזי בי עוצר את עצמו בהתרגשות, התפעלות ושמחה על עצם החידוש וההתמדה של היצירה. בתחילה אני עוצרת ליד הדלתות של חדר אוכל ומעיפה מבט כללי. לאט, לאט אני מתקרבת לקיר המעוגל ושואבת לתוכי תמונה אחר תמונה. לא את כל התמונות אני מבינה, לא את כל התמונות אני אוהבת. אך כמעט בכל סדרה אני מוצאת אחת או שתיים שמדברות אלי מתוך הקיר המעוגל.
הדיאלוג הזה שמתרחש ביני ובינך דרך הקיר אי אפשר לתחר אותו, כי הוא יקר מפז. בקיצור האיש שבקיר, אל תחשוב אפילו על אפשרות של הפסקת הדיאלוג בינינו, הוא חשוב לאיכות קיומינו במקום הזה ובעת הזאת. בעת הזאת שהתמונות מדברות אלי מהקיר ללא נוכחותך המרתקת, מעניינת וחכמה, אני מקוה שנמצא בתוכנו יוזמה וכוח להמשיך את הדיאלוג החשוב והאיכותי הזה.
באהבה – חיותה
אזכרה במלאת שנה לפטירתו של אלי ז”ל 1.11.2018
אבא שלי היקר,
עברה שנה, קשה לי לקלוט שבאמת עבר פרק זמן שכזה. אני מרגיש שעדיין לא באמת עיכלתי שאתה כבר לא איתי. תמונתך מחייכת אלי בכל פעם שאני מביט בטלפון, ואין יום שעובר שאתה לא מלווה אותי, במחשבות, בהתלבטויות, ובעיקר בצער ענק על כל מה שהייתי רוצה שתראה ותחלוק איתנו ואיתי.
לפני חודש נסענו באוטו, אני, אמילי ואורי, פתאום מ”שום מקום” אמילי אמרה: ” אבא, אני רוצה שסבא יבוא.” לא הצלחתי לנשום, חשבתי שאולי היא צעירה מדי ולא מבינה. שאלתי: “את מתכוונת לסבתא?” והיא ענתה: “לא אני רוצה את סבא.” כאן פשוט לא הצלחתי לדבר, ואורי המתוק ענה לה: “סבא לא יכול לבוא, הוא בשמים. הוא שומר עלינו, נכון, אבא?” עניתי שכן, ושאלתי את אורי מה הוא מרגיש, אורי אמר שהוא מתגעגע לסבא ועניתי שגם אני, המון.
אתה כל-כך חסר, בחופשים הילדים רוצים – יום של סבא – כמו שהיית עושה – עם כל הפינוקים כמו שרק את יודע.
אני מדבר עליך המון, בהרצאות שלי לצוערי גדוד “גפן” בבה”ד 1, אתה חלק . בקורסי הכשרת נגדים בכירים לומדים דרך סיפורך על עוצמות הנפש – בהחלמתך מהפציעה בצבא. ובכלל, כל מי שנכנס למשרד שלי נתקל מעל ראשי בציור הכל-כך מוכר שלך “מדינה על חבל דק”, שכל מי שרואה אותו חייב לעצור ולשאול, ואני עונה ומספר על האיש שאני זכיתי להיות הבן שלו.
אני יודע מה היית אומר לי אם היית כאן היום, יודע על מה היית גאה ויודע שיש לי עוד דרך לעבור, מקווה שאתה מבין ששנה בשביל דברים מסוימים היא מעט מדי זמן.
אוהב אותך אבא יקר שלי – תום
כשהיינו ילדים רק לעיתים נדירות שמענו בבית את השם אלי, לגבי שמו של אחי הבכור הוא לולו, הוא היה צייר, לתוך זה נולדתי וגדלתי.
“לולו הצייר”, כך כינו אותו ותמיד פנו אליו בבקשה: “לולו, צייר לי תמונה”.
בחרתי לכתוב על הזיכרון הזה כמה מילים:
לולו צייר לי תמונה
עם חיוך ומבט טוהב
שופע טוב לב
אמן מכל הנשמה
לולו צייר לי תמונה
מהשכונה תמיד לדוגמא
נועדת מילדות לגדולה
מוביל בראש החבורה
לולו צייר לי תמונה
מגדלור המשפחה
נותרנו ספינה תועה
לאן הרוח תישא?
לולו צייר לי תמונה
תמה משיכת המכחולים
הצבעים דומעים בבדים
נותרו ללא הגנה
לולו צייר לי תמונה
רוחך בכל ניר
גופך נלחם בעוז
כל יצירה אגדה
לולו צייר לי תמונה
ממרומי הרקיע צנחת
אל השמים נסקת
היית עמוד השדרה
לולו צייר לי תמונה
קשת הצבעים כנך
בשחקים מרהיב מכחולך
השמיים לך בד היצירה
לולו צייר לי תמונה
לולו צייר לי זריחה
לולו צייר לי פריחה
לולו צייר לי שקיעה
צייר לי תמונה
אחיך דני
דברים בערב לזכרו של אבא
הערב הזה היא הדרך שבה הייתי רוצה שנזכור את אבא.
אבא היה איש של אנשים, המרפסת הקטנה מחוץ לבית הורי היתה מקון לכל-כך הרבה אנשים בקהל יש זכרונות משיחות איתו, התייעצויות, או העלאת סיפורים על ימים עברו.
אחד הדברים שכל-כך שימחו את אבי היו הנכדים, למרות המרחק בין ניר-עוז לתל-אביב הוא דאג להיות נוכח בחייהם. כשאמילי הגיעה, לקח לה קצת להיפתח אליו, הוא אמר לי: “אני חייב להגיע יותר, שתכיר אותי.” אני זוכר את דמעות האושר בעיניו כשהיא רצה לחבק אותו בפעם הראשונה.
איש של אנשים – של משפחה – של חברים.
הערב אנחנו זוכים לשמוע את יואב, המנגן בחצוצרה, כשיואב נולד ואבי הפך לסבא בפעם הראשונה, הוא אמר לי שהסבאות היא אושר גדול, אושר שהתעצם עם התרחבות המשפחה.
הערב אני מבקש להודות לבן דודי האהוב – בן דנציג, שאהב את אבי אהבת נפש. בן, אני יודע שהשנה הזו היתה קשה לך, האופן בו אתה מתעלה על עצמך והערב הזה שהוא בזכותך, כל אלה הם מקור גאוה גדולה למשפחה, אין מילים בפי כד להוקיר לך תודה.
אני מאחל לכולנו, שנדע ליהנות מערבים נעימים עם אנשים אהובים, כי כשהאנשים האהובים הולכים מאיתנו, זכרונות הערבים הללו הם נחמה גדולה.
תום
אלי,
שלום אלי, בוא נדבר שוב. כן, נשב כמו תמיד בשולחן בקיר העגול שהתמונות שלך מעלינו. נבדוק כל אחד מה שלום אחרו. אני אתבדח איתך כמו תמיד ואשאל אם צחצחת את הנעליים החומות שלך. נדבר עוד על התמונות החדשות שלך בכל פעם שהן מתחלפות להן על הקיר העגול. ואני אומר לך שאני מופתעת ומתרגשת כל פעם מחדש. ועוד ושוב אני שואלת אותך במרץ למה אתה לא מציג במקומות אחרים, הרי זה כל-כך יפה ומעניין מה שאתה יוצר. ואז אתה עונה לי שכדי להיות מוצג אתה צריך להיות מישהו אחר ולחיות במקום אחר.
ואני נזכרת שהעבודות שלך מלוות את המשפחה שלי כבר הרבה שנים. בחדר הישן תלינו את ההדפס הגדול של משחק השחמט והכלב הגדול, בבית העכשוי שלנו תלויה תמונה ירוקה גדולה שהיא תצלום אויר של רמת הגולן. כל מי שנכנס הביתה שואל ומתעניין בה.
בבית של אילאיל תלויה עבודה של חוף ים בכחולי כחולים. היא קיבלה אותה אחרי תחנונים רבים. גם באי ביתה שואלים ומתעניינים.
לכל אחת מבנותינו רכשנו את תמונות הזיכרון שקישטת בהן את זכרה של ז’נין, בדרך כל-כך מיוחדת לך ולה. התמונות שלך יוצרות מעין קשר נוסף בינך, בינינו ובין בנותינו. אתה קשור אלי ואל ג’ון בחברות שהיה לה ביטוי מיוחד. באחד הימים במלחמת “שלום הגליל” זיהית את ג’ון, נפנפת לו לשלום והוא לך. כל אחד מכם פחד שזה השלום האחרון. לא ראיתי את המפגש המרגש עד דמעות שהיה ביניכם כשנפגשתם בניר עוז. ז’נין סיפרה לי שהיא דמעה גם בשבילי. זהו, אלי, נגמרה הארוחה המשותפת שלנו. אני מוצאת את עצמי יושבת לבד מתחת לתמונות הנהדרות שלך והן כל-כך עצובות לי. היה שלום חבר יקר, השארת אחריך הרבה יופי.
חיותה
שלא יגמר לעולם: שנה למותו של אלי אלגרט
במלאת שנה לפטירתו של האומן אלי אלגרט מקבוץ ניר עוז, הוצגו חלק מיצירותיו בגלריה בארי בתערוכה שכותרתה: “אלי, אלי, שלא יגמר לעולם” וננעלה בתחילת החודש.
“אלי היה צייר נפלא, אדם מיוחד לא פחות, חם ורגיש, בעל עקרונות, ידען ואהוב על מכריו ובני משפחתו. זכיתי להכיר אותו מעט ולצערי לא זכיתי לערוך לו את התערוכה הזו עוד בחייו, למרות שדיברנו על כך פעמים רבות. הוא תמיד התחמק, הצטנע, לא דחף קדימה, ואני לצערי לא לחצתי עליו. חשבתי שיש לנו עוד שנים רבות לפנינו”, מציינת אוצרת הגלריה, ד”ר זיוה ילין. אלי נולד בשנת 1951 בתל אביב. את שנות ילדותו ונערותו בילה בעיר בת ים ומשנת 1972 היה חבר בקבוץ ניר-עוז. הוא למד באקדמיה לאנות ועיצוב “בצלאל” בירושלים. את התואר קיבל בלימודי בי.איי. כללי בחטיבות תרבות ואמנות במכללה האקדמית “ספיר”. לאורך השנים עסק בנושאים שונים ביצירתו: נופים ממבט על, נושאים הקשורים ב”עידן החדש”, נושאים הקשורים בתעתועי ראיה, בציור אינסטנקטיבי, “אניגמה”, “לילה”, “גלקסיה”, “מעוף לציפור” וסידרת “כחול”. בשנים 2005-2006 צייר האמן את סידרת “העידן החדש” בעקבות מחלתה של אשתו האהובה ג’נין ז”ל. “כל מי שנחשף לעבודותיו של אלי, מבלי שהכיר אותו אישית, לא יכול שלא להתפעל מיכולתו כצייר, משליטתו המוחלטת בצבע, רישום, בעין חדה שאינה מחסירה ולו הפרט הקטן ביותר. השליטה בשכבות הצבע מעניקה לעבודות תחושה תלת מימדית ועומק רב”, אומר חיים פרי, חברו של אלי ומנהל גלריית הבית הלבן. “אלי לא זכה בחייו לחשיפה מספקת. הוא בהחלט רצה לקבל הכרה נרחבת הפורצת מגבולות האזור. ואם לא בחייו אני מקווה ומאמין שעבודותיו היחודיות יישאו את שמו למרחקים וינציחו את זכרו של אמן משכמו ומעלה ואדם יוצא דופן”.
(פורסם בעלון “בשביל אשכול” גליון 3 נובמבר 2018 במדור “רוח דרומית”)
|
||||
אלגרט אלי ז”ל
