גלצור תלמה ז”ל

השבוע ניר עוז איבדה חברה יקרה

יש מי שיזכור את תלמה כאמא, כחברת נפש וכבת זוג האהובה מכל.

יש מי שיזכור את תלמה מהשנים שלה במערכת החינוך – זאת שתמיד, תמיד ידעה מתי לתת את החיבוק ומתי להראות את הדרך הנכונה.

יש מי שיזכור את תלמה על הבמה, מאחורי הקלעים או בליבה של הזירה התרבותית.

יש מי שיזכור את תלמה מנהלת חצי מדינה ממשרדה בנירלט בסגנון היחודי לה – מעין שילוב של פידגוגית ואשת תעשייה ללא פשרות.

ויש מי שיזכור את תלמה בימיה האחרונים, והשמחה שלנו כאשר היא החליטה לחזור לעשייה בחצר הקבוץ.

אין מי שהכיר את תלמה שלא יזכור את החום והמסירות.

אין מי שהכיר את תלמה שלא יזכור אותה מתוך חיוך וגעגוע.

זו המתנה שהעניקה לנו אחות החייל שאיננה עוד.

יהי זכרה ברוך.

יונתן ואלון

תלמה בשבילי,

גבוהה וחסונה, הג’דה שבחבורה, בעלת חוש הומור, צחוק מתגלגל, חדוות חיים, כשרונית – כשדה בתחום המוסיקה – שרה ומנגנת להפליא.  אמא נהדרת, בת זוג מאזנת, חברה כייפית ופרטנרית לעבודה.  דינמית, אנרגטית וחד עם זה אימהית ומגוננת, תחת כנפיה הכניסה את כל נערות המחלקה.

רגע חי ובמשנהו מתה – איך?

אם הייתי מאמינה, הייתי מתנחמת בכך שלא סבלת ונשמתך פרחה לעולם טוב יותר, אך אינני, ולכן, אני כועסת, המומה, כואבת ועצובה.

חברה שלי לגדוד דביר, חברה שלי לגרעין שגיא, ביחד בצבא – זוכרת- שתינו באוהל בסדרה בטירונות – כשהגשם שוטף מסביב ואנחנו מתפוצצות מצחוק כרגיל.

ביחד בניר עוז פעם את גננת של בני ופעם אני מטפלת של בנך.

בפזמונים במופעים, בחגים ובמועדים ועוד בצמתי חיים אחרים, בסיבוב א’ וגם בסיבוב ב’.  גם כשלא שתינו קפה יומיום, כשהתראינו – כאילו רק אתמול נפרדנו והכל נמשך מאותה נקודה.

כשהגעתי אתמול בהלם, היה לי דז’ה וו של לפני 36 שנה, כשליוויתי אותך לבילינסון שתספיקי להיפרד מאביך, אבל אנחנו לא הספקנו להיפרד – נפלת לנו.

אומרים:  מות נשיקה, מות צדיקים – נכון ומגיע לך, אבל למה כל כך מוקדם?? למה עכשיו – כשילדייך פורחים, גיורא עוטף אותך באהבה ונכדתך שאת אליה כל כך קשורה – רק בראשית דרכה – למה? ואם בטני מתכווצת ולי כל כך כואב, מה אומר לכאבם של אמך, אחיך וילדייך, מה אומר לחבר שלי גיורא שברגע איבד אותך – אהבתו.

אז מה נותר לנוכח המציאות הכה מכאיבה – אומר לך – נוחי חברה, אומר לך – שנעמה לי חברותך ושתחסרי לי מאד.  הצחוק, הרגליים הנתקלות, הבדיחות המשותפות, ההומור שחלקנו בו ללא צורך בהסבר וללא צורך במילים.  פתאום העולם נהיה קטן כל כך, הכל מתגמד, הקרקע המוצקה נשמטת מתחת, לועגת לכל המובן מאליו.

אומר לך – שלום חברה

פסיה