|
||||
 שמחה יולוביץ ז”ל
דברים מפי חיותה בטקס ההלוויה. שמחה נולדה בתאריך 7.7.1946. ילדותה עד גיל 16 עברה עליה בקרית עקרון. בגיל 16 עברה עם משפחתה ליפו. שמחה גרעין “שגיא” כלל את: בניר עוז שמחה הצטיינה בחריצות עם הזמן יצאה ללמוד הוראת אומנות שמחה הייתה אישה של נתינה. זה היה כאשר הראיתי לשמחה לפני מספר ימים שמחה הייתה קריינית איכותית של ספרות מאז פטירתו של וולוו ז”ל, הייתה יהי זכרה ברוך! אימא,
אימא תמיד הייתה מתנדבת, תורמת ועוזרת לאחרים. גם כאשר היה לה קשה. היא תמיד ניסתה להסתיר זאת ולהגיד: “הכל בסדר”. לא רצתה לקבל עזרה.
בשנים האחרונות הבריאות הלכה והידרדרה, גם הריחוק שלנו, המשפחה והחיים לבד בבית הוסיפו לקושי, וזאת על אף העזרה שקיבלה בקיבוץ, משכנים, חברים והמערכת התומכת.
למרות זאת, כמו שתמיד עשתה, היא המשיכה להסתיר את הקשיים והתעקשה לתפקד ולדאוג לעצמה. רצתה להיות עצמאית ולהרגיש בשליטה.
החודש וחצי האחרון היה קשה מאד לאימא, הבריאות הידרדרה במהירות והיא כבר לא יכלה לדאוג לעצמה.
אני יודע שזה מה שהיה עבורה הקשה ביותר, אבדן השליטה על חייה והצורך להיות תלויה באחרים.
חשוב לי לציין אירוע מהתקופה האחרונה שלדעתי מסמל הן את האופי הטוב של אימא והן את היכולת שלה להבין את המציאות ולהכיר בה.
לפני כמה חודשים, אולי שנה, אימא עשתה סדר בבית בניסיון להיפטר מדברים מיותרים, היא כנראה הרגישה שאין לה עוד הרבה זמן בעולמנו ורצתה שהדברים יהיו מסודרים ככל האפשר, שאחרים לא יטרחו אחריה.
בכל אופן הייתה לה בבית צמה ארוכה, צמה יפה שנשמרה ארוזה בקפידה במשך שנים. צמה שהייתה שלה כאשר עוד הייתה צעירה והייתה חשובה לה מאוד כי הזכירה לה תקופה אחרת, תקופה יפה יותר, הזכירה לה את הנעורים. את הצמה הזו היא לקחה ותרמה לחולות סרטן.
אימא עזבה אותנו אתמול, חצי שעה לפני צאת החג. יחד עם העצב על לכתה יש בי גם שמחה. שמחה על כך שהספיקה להכיר את כל שמונת נכדיה, שמחה על כך שנכדיה זכו להכיר אותה ולקבל ממנה ולו מעט ממה שיכלה לתת.
תודה אימא, תודה על כל מה שעשית בשביל כולנו תמיד. עכשיו מותר לך לנוח.
משה
סבתא אהובה שלנו,
מתקשים לעכל ולקבל את זה שאת איננה. היית עבורנו הסבתא הכי טובה בעולם, סבתא מפנקת במלוא מובן המילה.
מאז ומתמיד לכל מפגש אתך התעקשת להביא מתנות לנכדים, גם שכבר נהיינו בוגרים וגדולים.
אפילו שכבר לא היית מסוגלת לצאת בעצמך מהקיבוץ, תמיד מצאת מה להביא לכל נכד מהמרכול – עט יפה, יומן או מחברת.
תודה על העוגות המושקעות לימי ההולדת, בעיקר כשהיינו קטנים – פעם עוגה בצורה חיפושית, פעם רכבת, עוגת תותים ופעם עוגת ברביות. תמיד הלכת עם השיגעונות שלנו.
בכל ביקור אצלך בקיבוץ, לא החסרת מאיתנו דבר. תמיד דאגת שיהיה לנו נעים ונוח בדיוק כמו בבית ואף יותר. על כל מיטה דאגת שיהיו כמה סוגי שמיכות, עבות יותר או פחות, לכל מזג אוויר שיהיה במהלך הלילה.
תמיד דאגת שבמקרר יהיו לפחות חמישה סוגי מעדנים שונים, כדי שכל נכד יוכל לבחור לעצמו את הקינוח שהוא אוהב. על השולחן בארוחה, תמיד לקחת בחשבון את כולם, וידעת בדיוק איזה מאכל להכין לכל אחד. מאז ומתמיד הייתה לך קופסה גדולה מתחת לטלוויזיה ובה שוקולדים מיוחדים. בכל נסיעה חזרה הביתה, התעקשת שניקח מהם לדרך, יחד עם פרות, כריכים ומעדנים שלא הספקנו לאכול בסוף השבוע.
בכל שבת בצהרים, כשהיינו צריכים לחזור, התעקשת ללכת איתנו עד החניה, כדי להיפרד מאיתנו בחיבוק ובנשיקה. גם כשהמצב הרפואי שלך כבר לא היה טוב – התעקשת ללוות אותנו עם הקלנועית. תמיד נעמדת מחוץ לדלת האוטו, רק כדי לוודא שחגרנו חגורות, גם כשכבר ידענו לדאוג לכך בעצמנו. היית נשארת לעמוד על שפת הכביש, מנופפת לנו לשלום מהחלון האחורי של האוטו, ומתקשרת לוודא בערב שהגענו בשלום ושהנסיעה הייתה קלה.
בכל שנה בט”ו בשבט היית שולחת לנו חבילה מפנקת של פרות יבשים לכבוד החג, למרות שתמיד אמרנו לך שאצלנו יש הכל ודווקא אצלך בקיבוץ קשה להשיג.
בכל סוף שבוע היינו מדברים בטלפון בסבב, כך שהיית שומעת את אותה חוויה מהטיול בשבת לפחות שלוש פעמים. תמיד התעניינת בנו והיה לך חשוב להיות מעורבת בחיינו גם כשאת רחוקה – בחוגים, בלימודים, בשיעורי הנהיגה ובצבא.
תודה סבתא על הדאגה, האהבה, הפינוקים והנתינה.
תודה על זה שהיית סבתא מספר אחת, שבתא שכל נכד היה חולם עליה. היית ותישארי עבורנו סבתא מדהימה.
אוהבים אותך תמיד, זוכרים ומתגעגעים הנכדים.
ליבי, איתי, יובל, רון, רותם, נגה, שחר ועדי
שמחה, חמותי היקרה והאהובה,
קשה להאמין כי מעתה צריך לדבר עלייך בלשון עבר. לפני 27 שנה הגעתי אליכם לראשונה, עוד מהתקופה שיעל חגגה בת מצווה, מיד קיבלתם אותי בזרועות פתוחות ובהרבה אהבה.
ליווית אותי בכל צמתי דרכי, תמיד היית בשבילי.
אף פעם לא אשכח עד כמה היית משמעותית עבורי, אחרי שילדתי את עדי בכורתי. את הבנת את המצוקה שהייתי שרויה בה, באתי לקיבוץ “לנוח”. את דרשת שאשלים שעות שינה, שאצבור כוחות ואילו את עטפת את עדי בהרבה חום ואהבה, השכמת לקום, ולקחת את עדי לטיולים, רק כדי שלי יהיה שקט. טיפלת בה במסירות וגם בי..
לאורך כל השנים ידעת כי אני שומרת כשרות, תמיד דאגת שיהיה אוכל כשר בבית, הקפדת לומר לי כי הכנת קינוחים פרווה רק עבורי.
בכל ביקור דאגת להכין את המאכלים והקינוחים שאני הכי אוהבת וכשהגיעו הילדים, דאגת לפנק גם אותם.
שמחה, לאורך כל השנים הקפדת להגיע אלי באוגוסט, לעזור לי בהתארגנות לקראת פתיחת שנת הלימודים, גזרת, ניילנת, בישלת, אפית, הקשבת ובעיקר הקלת עלי מאד.
בשנים האחרונות כשכבר לא יכולת להגיע, תמיד התקשרת והתנצלת שאת כבר לא יכולה לעזור.
לפני כל ביקור, התקשרת להזכיר לי להביא בגדים לתיקון, הצרה, הוספת כפתורים ועוד.
שמחה, הלב והראש ממאנים להאמין שאת כבר לא אתנו, למרות שביום שבת כשבאתי לבקרך כבר שיערתי שזה הסוף.
שמחה חמותי היקרה, אני רוצה להודות לך שהיית בשבילי לאורך כל השנים, תמכת, אהבת והערכת.
הלילה לא יכולתי לעצום עין, שכבתי במיטה וזיכרונות רבים הציפו אותי, מחנק היה בגרוני.
אני מקווה שכעת תוכלי לנוח על משכבך מהסבל הרב ומהכאב שליווה אותך בתקופה האחרונה.
היי שלום, אוהבת טלי
דברים שנאמרו בטקס האזכרה וגילוי מצבה ביום השלושים לפטירתה 15.11.2019
אומרים : “האדם דומה לעץ
וכמו העץ האדם צומח
וכמו העץ גם האדם נגדע”…
שמחה היתה בעיני כעץ חזק איתן או כאבן שלא נשחקת במים ובסער.
שמחה לא היתה מסכימה שאכתוב עליה, לא כעץ ולא כאבן, ובכלל הצניעות שלה.
למרות שחוזקה הפיזי והרוחני היו רבים, התמודדה עם הרבה קשיים.
השנים שחקו גם את שמחה, כמו את שחיקת האבנים והעצים.
שמחה האדם – רגישה, מוכנה להושיט כל עזרה, לכל מי שצריך. אבל היא עצמה לעצמה לא הסכימה להיעזר ויחשפו קשייה.
נזכור את שמחה הצנועה והנרתמת למתן כל עזרה.
נעמי גומא
לכבודה של שמחה יולוביץ
פגשתי את שמחה לפני כ-18 שנה, כשסיימה לעבוד בניר-לט והחלה לעבוד בהנהלת חשבונות. מהר מאד גיליתי חברת קיבוץ בעלת מוסר עבודה מהגבוהים שפגשתי בשנות עבודתי בקיבוצים. גם אחרי שהפחיתה שעות עבודה, עקב גילה, ועבדה רק עד הצהריים, לא פעם ולא פעמיים קראתי לה בשעות אחר הצהריים “כי צריך להוציא חשבונית דחוף”, שמחה אף פעם לא סירבה, להיפך, היא הרגישה שזה התפקיד שלה.
בכל פעם שנתקלנו בבעיה או בקבלת החלטה כלשהי, תמיד טובה הקיבוץ עמדה לנגד עיניה.
הזהירו אותנו שהיא “מעט חמוצה”, אך אנחנו התחברנו טוב ותמיד מצאתי את הדרך להוציא ממנה חיוך. גיליתי אצלה חוש הומור מאד מיוחד.
נהניתי לעבוד עם שמחה במשך שנים רבות, בהן לא מצאתי אצלה מעולם טעות בעבודה.
נזכור אותה תמיד באהבה.
יהי זיכרה ברוך!
רפי פריד
שמחה, חודש חלף ואנחנו שוב כאן איתך.
דרכינו נפגשו בגיל 16 כשעברת עם משפחתך ליפו. למדנו יחד בתיכון, בילינו יחד בשומר הצעיר, הלכנו יחד בגרעין לצבא והגענו יחד לניר עוז.
כמו בקיבוץ, את היית מטפלת של בכורי ערן ואני הייתי מטפלת של בכורך משה ומאוחר יותר גידלנו יחד באותה קבוצה את עמי ורז. ההורים שלנו גרו קרוב והכירו זה את זה ועבדנו יחד במטבח.
תמיד היית אישה של קיצונויות: אשת נתינה עם לב ענק ויחד עם זה קשה עד בלתי ניתנת לקבל מהאחר. מוכשרת מאד בתחומים רבים, עם ידי זהב שתמיד גרמת לי לקנא ביכולותייך המגוונות ויחד עם זה, צניעות וחוסר התבלטות. אחראית ומסורה בעבודה עד בלי די, בכל תחום שעבדת, הרבה מעבר לנדרש, בקפדנות ועם מעט מאד חיוך, למרות שאני ידעתי שיש בך חוש הומור שהחבאת מכולם.
המקום שבו חייכת, התגאית, אהבת, נתת ונראה לי שגם הסכמת לקבל, היה עם ילדייך ונכדייך שתמונותיהם התנוססו בכניסה לביתך.
לא נפגשנו שנים רבות בשנים האחרונות, ולמרות המחלות והקשיים לא הסכמת להודות לקבל ולהקל על עצמך. כנס הגרעין האחרון שלנו – כמובן שהיה בביתך וסירבת לתת לנו לעזור – כי כרגיל את יכולה לעשות הכל לבד.
כששמעתי שהסכמת לקבל מטפלת – ידעתי שהמצב ממש קשה.
אז למרות שאינך פולניה, הגיע הזמן שתנוחי בשלום.
חברי גרעין “שגיא” שולחים לך ד”ש וברכות של פרידה.
היי שלום חברה.
פסיה
|
||||
יולוביץ שמחה ז”ל
