|
||||
 קצת על ז’נין מהכיוון שלי – חנה’לה
כשהגעת לניר עוז, לפני משהו כמו 30 שנה בערך, היית לכולנו מין “עוף מוזר”. נראית כל כך טוב, אבל קצת שונה מאיתנו. לא מדברת את שפתנו, אבל מנסה להיאחז בכל מילה ובכל תנועת גוף כדי להבין, ובעלת נימוסים שכלל אינם דומים לנו.
אני הכרתי אותך כשהתחלת לעבוד בחינוך, בפעוטון “במבי” עם עידית שלי שהיתה אז בת שנה וחצי בערך.
היום עוד שמור לי האלבום שהכנת לעידית למזכרת מכל ילדי הפעוטון והמטפלות כשנסענו לניו יורק.
כל כך הרבה שמעתי אותך מספרת שאת העברית שלך למדת מעידית ולא באולפן.
והשנים חלפו להן וכל אחת מאיתנו בכיוון אחר לגמרי.
הקשר שלנו חזר כשנכנסתי לעבוד בנירלט במעבדה, כשאת מנהלת אותה. “אבל אני לא יודעת כלום בכימיה”, אמרתי לך פעם ועוד פעם.
את לא התרגשת. “תראי שתלמדי הכל מתוך העבודה”, אמרת לי שוב ושוב, וכך היה. בסבלנות גדולה, בלהסביר כל דבר עוד פעם מהתחלה, בללמד אותי מה זה “ערך משולש” ומתי ואיך להשתמש בו, האמנת ביכולתי והחלטת, כנראה, ששווה להשקיע בי. היום כשאני מכשירה אנשים חדשים לעבודה בבקרת איכות במעבדה, אני מוצאת את עצמי מצטטת אותך.
מה שאמרת לי אז מזמן – רלוונטי גם היום.
ועם הזמן בעבודה יחד, גם הקשרים האישיים התהדקו.
כמה שמחת איתי עם כל חתונה של כל אחד מיילדי, ועם כל נכד שנולד כמה דאגה היתה בך כששיר היתה בניתוח.
כמה התרגשתי איתך כששרון התגייס וניסיתי להעביר לך מנסיוני כ”אמא של חיל”. ואחר כך, כשתום הלך לצבא, כבר היה לך את הנסיון שלך, שלא בטוח שהקל עלייך.
כל כך הרבה חוויות של ליווי הורים קשישים חלקנו ביחד.
רגשות של פרידה מאבא ושל אהבה גדולה ומסירות רבה לאמא.
ואז ירד ענן כבד. אני רואה בעיני את הרגע שאמרת לי: “חנה’לה, מה שיש לי זה סרטן”.
ראיתי אותך חולה מאד. חורשת באינטרנט ובכל דרך אפשרית כדי ללמוד מהר, ומיד ואת הכל על הסרטן המסוים שלך. ומתוך הידע קיבלת את ההחלטות שהתאימו לך בכל מה שנוגע לטיפול בחרת בדרך מאד שונה. צריך הרבה אומץ וכוח גדול כדי לעשות את הבחירות שאת עשית, כדי לזכות בעוד שנים טובות ואכן – זכית בהן.
ואני ראיתי ז’נין שמשתנה, רואה דברים אחרת, שמה לב לדברים שקודם כאילו לא היו.
“ראית את הפרחים היפים בגינה של חיה?” שאלת אותי אחרי שהחלמת מהניתוח הראשון. “כן, ראיתי”, אמרתי לך. והרי הפרחים היו שם כבר מזמן, ואת עברת שם כל יום אבל לא ראית אותם. פתאום “גילית” שיש בקבוץ שלנו מקומות כל כך יפים. רק צריך לעצור, לראות, להריח, ליהנות מהדברים הקטנים. למדת לראות דברים אחרת, לשנות פרופורציות, ולספור עד 10 לפני שרצים.
בחרת את הבחירות המתאימות לך כאומרת:
“הסביבה והנסיבות אמנם משפיעות עלינו –
אך אנו המושכים בחוטים של חיינו”
(פאולו קואלו)
כאשר אלי כל הזמן לצידך, יחד איתך, אוהב, מלווה, תומך, לא עוזב, לא מוותר, קורא כל תנועת ריס בעינייך ויודע מיד מה את מבקשת (כי לך קצת קשה לדבר) ומנסה להקל, לעזור, לפנק, לתת עוד קצת ועוד קצת ועוד טיפונת.
אלי, אני אוהבת את החברה הכי טובה שלך.
שרון, תום, אני אוהבת את אמא שלכם.
ז’נין, אני אוהבת אותך.
וכאשר אמשיך, אלי, לפגוש אותך בשבילים
ולשאול מה שלום ז’נין
אני חושבת שתדע ותענה לי.
דברים שנאמרו מעל הקבר הפתוח.
ז’נין,
רציתי לספר לך שכל פעם כשאני פוגשת את אלי, אני פוגשת גם אותך. זה יכול להיות פעם בשבוע או שלוש פעמים ביום, לא משנה תמיד אני פוגשת גם אותך.
לפעמים את מטפלת בקבוצת “במבי” מתרגלת עברית שלמדת מעידית. לפעמים רוכבת על האופניים בשבילים, כשכובע מיוחד ויפה ואולי חדש מתנוסס על ראשך.
הרבה אני פוגשת אותך במעבדה ושומעת אותך שוב ושוב אומרת לי:
“את לא צריכה לדעת כימייה…”
ו “תמיד אנחנו (נירלט) הכתובת שלך…”
ו “ערך משולש זה ככה וככה וככה…”
וסתם “מה שלומך?” ו”מה שלום הילדים?” ו”איך הנכד החדש?”
ותמיד את כל כך יפה, ומטופחת ומחייכת ומחבקת.
וכן, גם חולה אני פוגשת אותך ליד אלי.
מתמודדת בדרך המיוחדת שבחרת, ומעודדת אותי כשאני דואגת.
וגם כאן את יפה ופנייך כל כך חלקים, ועל צוארך תמיד צעיף חדש ויפה.
אני מאד אוהבת את הפגישות האלה איתך, ממש כמו שאהבתי את אלה שלפני עשר שנים.
כן, עשר שנים. קשה להאמין אבל כן.
ולפעמים אני שומעת אותך באוזני רוחי אומרת לנו:
“תפסיקו כבר עם המלחמות המיותרות האלה…החיים קצרים ויפים תיהנו מהם”.
וכמו שאמר (אני לא זוכרת מי) “החיים זה מה שקורה בזמן שעושים תוכניות”.
והחיים האלה של אלי, שרון ותום, והכלות והנכדים, וכל המשפחה עוטפים אותך תמיד בהרבה אהבה וגעגועים.
וגם אנחנו, החברים, מצטרפים אליהם.
אני פשוט אוהבת אותך, ז’נין, ואולי לא ביטאתי את זה מספיק, בזמן הנכון – אבל אני בטוחה שאת יודעת.
חנה’לה
דברים שנאמרו ליד הקבר באזכרה במלאת 10 שנים לפטירתה
|
||||
אלגרט ז’נין ז”ל
