גורן פנינה ז”ל

דברים שנאמרו ביום ההלוויה

 סבתא פנינה

סבתא פנינה נולדה

ב- ט באדר תרצ”ח ב- 10.2.1938, למשה ובכורה כהן, הבת ה 12 מבין 13 בנים

ובנות.

כשסבתא נולדה אמה

החליטה שיקראו לה אהובה, אבל כאשר הגיעה לביתה אמר אביה כי אין זה שם יפה, פתח ספר

תנ”ך, וראה “פנינה.”

שמות חיבה:

“פיופין” – כך קראה לה אחותה הגדולה שרה. “פינין” – כך קראו

לה הוריה. “פנינקה” – כך קראו לה בגרעין “ניר עוז.”

בביתה של סבתא

דיברו עברית, והוריה דיברו בניהם פרסית. הם גרו בשכונת נחלאות בירושלים. בהתחלה

בבית קטן בעל 3 חדרים, ללא מים זורמים וחשמל. השירותים והמטבח היו בחצר. מקורות

המים שלהם היו בורות מי גשמים.

בגיל 4-5 עברה סבתא

עם משפחתה לגור בבית גדול יותר, עם 4 חדרים, מים זורמים וחשמל. אך כיוון שהיה

מחסור במים בירושלים, היו משתמשים לצורכי ניקיון הבית, הכביסה והשקיית הגינה במי

גשמים שנאספו בבורות.

את החגים חגגו

בביתם ע”פ המסורת היהודית. המאכל האהוב על סבתא פנינה היה “דגים של סבא

משה” – קציצות העשויות מדג קרפיון. המתכון עבר מדור לדור במשפחה, וגם אנחנו,

הנכדים, אוהבים מאוד “דגים של סבא משה…”

מכיתה א’ עד כיתה ג’ למדה סבתא בבית ספר

“לבנות ג.” בבית ספר זה התלמידות עמדו כאשר המורים נכנסו לכיתה, והיו

קוראות להם מורי/מורתי, ומדברות אל המורים בגוף שלישי.

מכיתה ג’ עד כיתה

ח’ למדה סבתא פנינה ב”נווה בצלאל” שמנהלו היה לא אחר מאשר אברהם אבן

שושן. בבית ספר זה בנים ובנות למדו ביחד. סבתא פנינה הייתה תלמידה די טובה, ומעולם

לא הפריעה בשיעורים. היא הייתה תלמידה שקטה וביישנית.

כשהייתה בת 10 פרצה

מלחמת השחרור, והיה מצור על ירושלים. החשמל נותק ולא היו מים בברזים, כך שמקורות

המים שלהם היו בורות המים. כל יום הייתה חלוקת מים מוקצבת, כל יום אצל משפחה אחרת.

בתיכון למדה סבתא

פנינה בבית ספר מקצועי לתפירה, שם למדו רק בנות, משום שלא היה מקובל שבנים ילמדו

תפירה.

בגיל 11 סבתא

הצטרפה לתנועת הנוער “השומר הצעיר”. היה אסור להם להתגנדר, והיה עליהם

ללבוש בגדים צנועים. בשנת 1956 הגיעה סבתא לגרעין ארצי של “השומר

הצעיר”, גרעין ניר עוז, וכל הגרעין הלך לנח”ל.

בשנת 1957 אזרחו

בני הגרעין את קיבוץ ניר עוז, שהיה עד אז היאחזות של הנח”ל. הרבה מבני הגרעין

חיזרו אחרי סבתא פנינה, ומכולם היא בחרה לה את סבא יורם. סבתא פנינה וסבא יורם

התחתנו ב- 9.5.1961. באותה מסיבה התחתנו עוד שני זוגות. לסבתא וסבא נולדו שלושה

ילדים ושבעה נכדים.

במשך שנותיה בקיבוץ

עבדה סבתא פנינה במגוון של מקצועות. היא עבדה בשלחין, הייתה יושבת מאחורי הטרקטור

וזורעת תפוחי אדמה. הייתה אקונומית, אחראית חדר האוכל ומטבח. סבתא הייתה המטפלת

הראשונה בקיבוץ, ובתקופה מסוימת הייתה גם גננת. היא עסקה בחינוך הרבה שנים. היא

הייתה גם קומונרית (מנהלת הקומונה) תקופה. לבסוף, הייתה סייעת של רופא שיניים,

ובגיל 68 סבתא יצאה לפנסיה. סבתא פנינה גרה בניר עוז עוד יום מותה.

אמא אהובה וסבתא מדהימה שלנו,

בתקופה האחרונה של חייך דאגת להכין אותנו לרגע הזה.  עשית זאת בתהליך פרידה לא קל אבל אמיץ ומרגש.  זכינו לקבל ממך מתנות קטנות ומשמעותיות, אותן הענקת לכולנו ביחד ולכל אחד בנפרד:  מילה, בקשה, חפץ קטן, ורגעים אינטימיים מיוחדים ומופלאים.  והכל בחכמה, בשקט, ובצניעות שתמיד איפיינו אותך.

רגעים שהיו עבורי כמו רסיסים של אור, וגרמו לי בכל ביקור אצלך להתרסקות, אבל גם מילאו אותי באהבה, הבנה וכח להמשיך הלאה. אני מודה לך על כל אלה ועל שלימדת אותי איך להיות אמא.

ילדים ואחיינים אהובים שלי – קיבלתם מסבתא מתנה שלא כל נכד זוכה בה – את ההזדמנות לשמוע ממנה ולהגיד לה מילות תודה ואהבה.  תזכרו את הרגע המיוחד הזה יחד עם כל החוויות שהיו לכם איתה כשאתם ממשיכים הלאה.

עכשיו כשנתת לנו את כל מה שיכולת לתת, והחוט האחרון ניתק, את יכולה לשחרר מעלייך את נטל הדאגות.

מכאן אנחנו ממשיכים – משפחה מלוכדת – אותה האכלת פינקת טיפחת וגידלת.

וכמו שחזרת וביקשת בימייך האחרונים, אנחנו מבטיחים להמשיך להיות יחד ולשמור תמיד על קשר.

אוהבים אותך מאד.

                                                                                                         סמדר

אין חרוזים, נגמרו גם המילים!

הכל נאמר, ידוע מכבר

פנינה היקרה שלנו

הלכת ללא זמן!

קשה להשלים,

היה זה רצון אלוהים

אולי במקום שתסבלי

מכאבים קשים

תנוחי בשלוה כאן –

על יד חברים אהובים.

לנצח נזכור אותך.

ישבתי קרוב, קרוב אלייך,

החזקתי את ידך וליטפתי אותה, הרגשתי שחיבוק כבר לא נוח לך.  ואמרתי לך שאני אוהבת אותך.

אמרתי לך שאת שכנה כל כל טובה, כל כך הרבה שנים.  תמיד הרגשתי שאני יכולה לבקש כל דבר, החל מחלב וסוכר ולהשקות את הגינה ועד אפילו לתת אוכל לתולי, החתולה שלנו.

ותמיד, תמיד היתה בפיך אותה תשובה – “אין בעיה – מה שצריך”.

שככנה שכמותך, שתמיד מביאה לנו סופגניות בחנוכה ואוזני המן בפורים, כי את יודעת שאני לא כל כך בענין.

ועד נסיעות איתל לבדיקות כשצריך, כשאני מנסה כל הזמן להסביר לך ש”לא נעים לי” כבר מזמן לא גר כאן, וכמה אני שמחה שאני נוהגת ויכולה לנסוע איתך, וכמה אני שמחה שאת מבקשת ממני, והלוואי שהייתי יכולה לעזור יותר.

ליטפתי את ידך ואמרתי לך שיש לך ילדים נפלאים, ונכדים מדהימים, אחד, אחד, ושאני בטוחה! בטוחה! שתמיד הם יזכרו אותך כסבתא פנינה המדהימה שאוהבת, דואגת ונותנת מכל הלב, וגם קצת “חופרת”.  סבתא שבאה מירושלים ובנתה קיבוץ בסוף העולם שבנגב באמצע המדבר, וטיפלה בו בעשרות של תינוקות.

סבתא שתמיד כייף לבוא אליה.

וככה הם יעבירו אותך מהזיכרון שלהם אל הילדים שיהיו להם בעתיד, הנינים שלך.

ואמרתי לך שככה גם אני אזכור אותך.  הקשיים של התקופה האחרונה יהיו חזקים בהתחלה, ואחר כך יזוזו הצידה.

ואת, כבר חלשה כל כל הסתכלת עלי בעיניים נוגות ואמרת:  “אני אוהבת שאת באה אלי”.

ובשבילי זה היה הכל, הכל ב- 5 מילים!

                                                                                                                 חנה’לה

 לזכור אותך  – דברים שנאמרו בטקס אזכרה וגילוי מצבה ביום ה-30 מפי הנכד דרור

בפעם האחרונה שדיברת אליי, אלה היו מילות פרידה.

כמו כל פעם כשחזרנו הביתה ממך, גם אז אמרת:  “קצר מדי” ו”תבואו שוב”.

בפעם הבאה שנפגשנו רק אני דיברתי אלייך, ואת לא החזרת תשובה.

אני מנחש שהיית רוצה שנזכור את הסבתא החזקה והבריאה יותר, ולא זאת שנשכבת עייפה על הכורסא ומדברת חלש.

אני לא יודע אם אוכל לזכור אותך כך בלבד, אבל אני מבטיח לזכור אותך בתור סבתא שתמיד ידעה לתת את כל האהבה שיש לה ובתוכה, לא משנה כמה חלשה היא הייתה.

אפילו אז, כששכבת על המיטה ואני לצידך, למרות שלא שמעתי אותך הרגשתי את כל האהבה קורנת מכף ידך הקטנה.