צלי משה ז”ל

משה צלי הצטרף לתנועת “השומר-הצעיר”, לגדוד “חורשים” שבקן רמת-גן בגיל 14 בערך, אז כבר הייתי, אני, חבר ותיק בגדוד.

הגיע נער חביב, ממושקף, אוהב ספורט ואוהב להיות עם החבר’ה. כולם, בעיקר הבנים, התחברו אליו מיד.  לי ולעוד מספר נערים מהגדוד היה קשר טוב עם הוריו.  היינו באים אליו הביתה להתכבד בעוגת התפוחים המפורסמת של אמא שושנה.

אמא שושנה עוד  תלווה אותנו שנים רבות לאחר נפילתו של צלי, כך קראנו לו, כשהקשר שלה עם קיבוץ ניר-עוז הופך לחם ומשפחתי יותר ויותר עם השנים ועד לפטירתה.

במחנות העבודה שהיינו בהם, בגלאון וברמות מנשה היה צלי הרוח החיה, במעשי המשובה, כמובן לא לבד.  אוהל הודי מתמוטט לפתע על יושביו, באמצע הלילה, ועוד כהנה וכהנה מעשים שהשתיקה יפה להם.

כדורסל וכדורגל היו תחומי התעניינות, למרות שבקן רמת גן שיחקנו כמעט אך ורק כדורסל.  בפעולות, לעיתים, היינו מארגנים הוא ואני פרובוקציות ו”מפוצצים” את הפעולה, כדי ל”גנוב” עוד קצת זמן במשחק הכדורסל.

צלי לא היה דברן גדול, אבל היה אהוב על כולם, היה ישר, צנוע, חבר טוב שיכולת לספר לו הכל וידעת שהוא מקשיב.

היו בצלי גם התלהבות נעורים וגם רצינות ובגרות, יחד חיפשנו צורת חיים אחרת מזו שגדלנו בה בעיר, להגיע לקיבוץ.  צלי חיפש, כמו כולנו את האמת, את הנכון והטוב לעשות כאן ועכשיו.  צלי אהב את ניר עוז ואת החיים בקיבוץ.  לאחר תקופת הטירונות יצא צלי למסלול לפיקוד, לקורס מכי”ם של הנח”ל בשבטה.

צלי נפל במילוי תפקידו במלחמת ששת הימים במתחם אום-כתף שבסיני, בהיותו בן 19 בלבד.

השנים עוברות, והזמן נאסף אל תוכו, כאילו לא חלפו להן ביעף 50 שנים.

נערות, בגרות, והזיקנה כבר מבצבצת.  ורק צלי, נשאר שם, אי-שם, בבלורית מתנפנפת ובפנים צעירות, מחזיר אותנו לימים אחרים של תמימות נערית, אהבות ראשונות, התלהבות בלי גבולות, כשהכל עוד היה נקי וחלק, כמו ראי, ללא צריבות ושריטות שהזמן גרמן.

נזכור אותו תמיד כנער – גבר מלא חיים, שמח, חיוך מרוח על פניו, ואת המשקפיים שהיו חלק בלתי נפרד ממנו.

אוהבים וזוכרים אותך כולנו – כל מי שהכיר אותך.