שדמה צבי ז”ל

שמי המלא הוא הרולד מנפרד קופולד.  את שמי החליפו לפי חוק, בלייפציג גרמניה בשנת 1932, הייתי אצל משפחה פולנית. אני הבכור במשפחתי.  יש לי אח ואחות קטנים ממני.  ב-1939 כאשר התחילה המלחמה מצאו הורינו דרך למלט אותנו.  הבריחו אותנו לאנגליה.  אני חושב שהסבים שלי יזמו את המהלך הזה.

הסבים שלנו היו בעלי מעמד נכבד בקהילה היהודית.  כך קרה שעברנו לאנגליה באופן חוקי.  אחותי הייתה בת חודשיים, אחי בן שנתיים ואני בן 66.  שלחו אותנו עם מישהי שנסעה לאנגליה.  זו הייתה אוניה שהייתה מיועדת ליהודים.  באנגליה התקבלנו אצל משפחתה של אימי.  הם חתמו שקיבלו אותנו.  לא היו למשפחה אמצעים כלכליים, אנחנו היוונו מקור הכנסה בשבילם.  לאחר זמן התחילו הפגזות בלונדון נשלחתי בנפרד מאחי, לכפר.  אני זוכר את הנסיעה לכפר, נסעתי עם הרבה ילדים מלונדון שפונו.  הייתי אצל המשפחה בכפר שלוש שנים.  אני זוכר את הסיטואציה הזו של משפחות שבאו לקחת את הילדים שבאו מלונדון.  בדרך כלל היה קשר עם הורי הילדים, אבל הורי לא היו, ואני נשארתי אחרון, לא רצו לקחת אותי, כי לא ידעתי אנגלית.  בסוף מצאו לי משפחה.  אני לא ממש יודע מי ארגן את העניין הזה.  המשפחה שקבלה אותי בכפר הייתה משפחה של גויים.  אחרי שלוש שנים שהייתי אצלם, באה בת דודתי לקחת אותי בחזרה ללונדון.  אני זוכר שפחדתי לעזוב את המשפחה בכפר.  הלכתי שם לבית ספר של גויים.  הם ידעו שאני יהודי ואני ידעתי שאני יהודי.  הייתי אצל המשפחה הזו עד גיל 10 בערך.  היו להם ילדים גדולים.

לאחר זמן שהייתי בלונדון הגעתי לקיימברידג’.  בקיימברידג’ הייתי שש שנים.  בהתחלה אצל משפחה לא יהודית.  עברתי באותה תקופה ממשפחה למשפחה, עד שהבינו כי טוב לסדר לי משפחה יהודית. במשפחה היהודית היה בן מבוגר ממני בשנה או שנתיים.  הם רצו עוד ילד.  שם קיבלו אותי ברצון.  במשפחה הזו הייתי עד שעליתי ארצה.

באופן רשמי לא קיבלתי מידע על הורי.  כמה שנים אחרי המלחמה התברר לי שאבי נהרג בשנת 1940 או 1941, אמי, אחותי וסבתא שלי נשלחו לכל מיני מקומות, ועקבותיהם נעלמו.

למשפחת אמי הייתה ידידה קרובה גויה. היא חיה עם אימי ומשפחתה, היא הבטיחה שבסוף המלחמה היא תכתוב לבני המשפחה מה עבר על אמי ושאר בני המשפחה שלי.  אמנם בשנת 1946 התקבל אצל בת דודתי מכתב בו כתבה הגויה על אמי.  בת דודתי תרגמה את המכתב לאנגלית ושלחה לי מעין חוברת קטנה.  יש לי את המכתב הזה איתי עד היום.  משפחתה של סבתי וסבי היתה משפחה מאד מבוססת בגרמניה.  סבי היה חזן בבית הכנסת.  הם חיו מחוץ לרובע היהודי.

הייתה תקופה בחיי שהייתי מאד דתי.  כאשר הייתי באנגליה יצרתי קשר עם הכשרת נוער של בני עקיבא.  שם נודע לי על המאורעות בארץ.  כאשר הייתי בן 14 נודע לי על אפשרות של עליה ארצה דרך עליית הנוער.  רציתי לעלות ארצה, כדי להיות אני עצמי ולא מאומץ או שייך  למשפחה שלא שלי.

בשנת 1948 עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער.  עברתי מסגרות שונות, ב-1951 התגייסתי לצבא במסגרת הנח”ל, רציתי להיות שותף להקמת קבוץ חדש, לכן, הלכתי להגשים בקבוץ ליד יד חנה.  ז זה היה קבוץ שהשתייך לקבוץ המאוחד, אחרי 4 שנים הקבוץ התפרק.  משם עברתי לקבוץ גדות, שם הייתי 8 שנים.  הייתי חקלאי, עבדתי ברפת, בחקלאות ובמספוא.

לאחר זמן עברתי לקבוץ יקום, שם הקמתי את משפחתי בנים ונכדים.  הגעתי לניר עוז ב-1987.  אני מרגיש שלא מצאתי את מקומי בעבודה.  עבדתי במפעל, אבל לא הרגשתי שם שאני רצוי.

אני שומר עד היום על קשר עם המשפחה שגידלה אותי בקיימברידג’.  אני בקשר כיום עם הבן והייתי בקשר עם אימו עד שנפטרה לפני שלוש שנים.

הדברים נכתבו ע”י חיותה מתוך ראיון שערכה ב-1996.