כאן גרו
מרסלו (טאטו) סלימסון ורוקסנה סלימסון. עשינו עלייה בשנת 87' מארגנטינה ישר לקיבוץ כרם שלום עם גרעין של השומר הצעיר. בשנת 89' נולד בננו הראשון יואל, ואחריו גלית ב-92'. בשנת 95' התפרק הקיבוץ, ואנחנו הגענו לניר עוז.
הבית שלנו תמיד היה מלא קולות, טלוויזיה דולקת, מוזיקה ברקע, ריקוד משותף של כולנו בסלון, קריוקי בשישי מול המחשב לפני שהולכים לחדר אוכל לארוחת ערב. בית מלא חיים. גם הנכד הראשון שלנו, שנולד ב-22', זכה להיות בבית האהוב שלנו.
בימי שישי וחגים הבית התמלא בחברים, תמיד היינו מארחים עד השעות הקטנות של הלילה. כמובן, ריח של אסאדו היה ממלא את הקיבוץ, וכולם היו יודעים מאיפה זה מגיע. הכלבים והחתולים של השכונה ידעו מי מאכיל אותם באוכל הכי טוב והיו רובצים אצלנו במרפסת באופן קבוע.
רוקסנה עבדה כמטפלת בקיבוץ מאז שהגיעה לארץ, ובעיקר כמטפלת מובילה של גן רימון. שם עבדה עד 6.10. טאטו היה לולן במשך שנים רבות, ולאחר מכן עשה הסבת מקצוע ועבד כאיש מחשבים בניר לט ואחר כך כאיש התקשורת של הקיבוץ.
7.10
מכיוון שהיו לנו רק שניות אחדות להיכנס למרחב מוגן, החלטנו לעשות את חדר השינה בממ"ד, כך שבאותו בוקר ב-6:29 התעוררתי מהאזעקות והרעשים בסביבה.
הערתי את טאטו ואמרתי לו "קורה משהו מוזר". התלבשנו מהר (במידה ונצטרך להתפנות מהקיבוץ, כמו שכבר קרה בעבר).
באותה שבת היינו לבד בבית. כלומר, יואל וגלית ומשפחתם לא הגיעו למזלנו.
הבנו שקורה משהו בקיבוץ לפי ההתכתבויות בקבוצת הווטסאפ, אבל כמובן שלא הבנו עדיין את גודל האסון.
הבית שלנו מאחורי המרפאה, ששם נכתב בהודעה הראשונה שנשלחה שנראו המחבלים.
רציתי להכין קפה במטבח וראיתי מחבל מהחלון, קפה כמובן לא הכנתי וחזרתי לממ"ד עם התקף חרדה ראשון וסימנתי לטאטו עם האצבעות סימן של אקדח וכל מה שיצא לי מהפה היה "פום פום".
מהר מאוד התחלנו לשמוע מסביב לבית יריות, צעקות, רעשים מאוד חזקים, והמשכנו לקבל הודעות בווטסאפ.
הילדים שלנו פתחו קבוצה שקראו לה עדכוני סלימסון וככה היינו מעדכנים אותם במה שקורה כדי לא לדבר בטלפון ולהשמיע קולות.
כל אותן השעות טאטו החזיק בידית של הממ"ד מאוד חזק.
שלוש פעמים נכנסו אלינו הביתה, שמענו רעשי יריות, שבירה של זכוכיות, אנשים צועקים מעבר לדלת (לא יודעים עד היום כמה היו בתוך הבית), דברים נזרקים ורעשים מאוד חזקים על דלת הממ"ד.
כל הזמן הזה שאלנו את עצמנו איפה הצבא, שאלנו חברים שלנו מחוץ לקיבוץ מה הם יודעים.
הילדים התקשרו למשטרה, למד"א ולכל גוף אחר שיגיע לחלץ אותנו.
כל הפעמים ניסו לפתוח את הדלת של הממ"ד וטאטו הגיבור הצליח לסגור אותה בחזרה.
אחרי שעמד על הרגליים שעות ביקש ממני לקרב לו את שולחן הלילה כדי שיוכל לשבת ולהמשיך להחזיק כך את הדלת.
כל אותן השעות הרגשנו פחד משתק וחוסר אונים. לא ידענו מה קורה עם חברים בקיבוץ ובאזור. היינו חרדים מאוד גם לילדים שלנו שיודעים שקורה משהו בקיבוץ ולא יכולים לעזור.
חשבנו מתי יבוא הצבא, וקיווינו שלא ייכנסו לממ"ד כי ידענו ששורפים בתים וחוטפים אנשים.
ברגעי החילוץ הצבא הגיע יחד עם השכן שלנו אלון לחלון הממ"ד לחלץ אותנו. שמענו את הקול של אלון וידענו שהוא נמצא עם הצבא. יצאנו דרך החלון של הממ"ד מחשש שהונחו מטענים בבית או על דלת הממ"ד. יצאנו יחפים, לקחנו רק מטענים לטלפונים, והובילו אותנו ביחד עם כל השכנים לחמ"ל ששם ריכזו את כולם. הדבר הראשון שראינו ברגע שהוציאו אותנו היה הבית השרוף של השכנים שלנו וחברינו הטובים יוסי ומרגיט סילברמן, ולאחר מכן נודע לנו שנרצחו בביתם.
בחמ"ל התחלנו באמת להבין את גודל האסון. ראינו אנשים פצועים והתחלנו לשמוע על חברים ומשפחות שנרצחו, נחטפו ונשרפו בביתם. הרגע הקשה ביותר היה להבין שגם ילדים מהגן שבהם טיפלתי נרצחו ונחטפו גם הם.
מהחמ"ל לקחו אותנו לגן רימון, הגן שבו עבדתי. בגלל כמות האנשים חולקנו משפחות ומבוגרים לשני גנים ממוגנים ושם העברנו את הלילה עד לחילוץ מהקיבוץ ביום למחרת. יצאנו מהקיבוץ לאילת ושם היינו שלושה חודשים במלון.
מה קרה מאז
כיום אנו מפונים בקריית גת. אני, רוקסנה, ממשיכה לעבוד בגן הילדים, וטאטו ממשיך לעבוד כאיש התקשורת של הקיבוץ.
