זה הבית של משפחת כהן: יקיר ורותם ושלושת הילדים עמית, ענבל ויובל, והכלבה מיקה.
בשעה 7:00 רביד כץ ז״ל, חבר כיתת הכוננות, יצא להילחם והעביר את רויטל אשתו ואת עלמא, תינוקת בת ארבעה חודשים, לבית משפחת כהן. לקראת השעה 10:00 המחבלים נכנסו אלינו, ואמרנו לילדים: לא משנה מה קורה, תשמרו על שקט. שמענו אותם מתפרצים לבית שלנו ביריות ורימונים, מפרקים את הבית, ניגשים לממ״ד, דופקים על הדלת וצועקים בערבית לפתוח את הדלת, ואז מנסים לפתוח את הממ״ד, ממש קרב הורדת ידיים בין יקיר למחבלים על ידית הדלת של בערך ארבעים דקות. ואז נשמעו יריות וכדור חדר את דלת הממ"ד ופגע ליקיר בברך ובכלבה מיקה בעמוד השדרה. אז המחבלים ניסו לפתוח את חלון הברזל ואז ניגשו שוב לדלת. יקיר החזיק את הידית של הדלת ורותם את חלון הברזל. כל הזמן הזה רויטל החזיקה ביד אחת את התינוקת ושלושת הילדים שלנו היו צמודים אליה וכולם מתחת למיטה. המחבלים בשלב זה הפסיקו לריב על הממ"ד ושמענו אותם שוברים דברים, הם בזזו כל דבר שיכלו, ואז אחד המחבלים צעק בעברית: ״היום לא יהיה לכם צהריים״.
אחרי כמה דקות התחלנו להריח את העשן והבנו ששורפים אותנו חיים. היה ריח חריף שחדר לממ"ד ושרף לנו בגרון והיה חום מטורף בקירות הממ"ד כאילו אנחנו בתוך תנור על חום מקסימלי. הילדים התחילו להקיא והיינו חסרי אונים. בשעה 12:40 החלטנו לפתוח את חלון הממ"ד ולצאת החוצה, אחרת נמות משאיפת העשן.
יקיר קפץ ראשון, בדק שאין תנועה של מחבלים באזור והוציא אחד-אחד אחריו. עמדנו שלוש שניות ליד חלון הממ״ד ויקיר החליט לרוץ למיגונית שהייתה בגן השעשועים מאחורי הבית שלנו, בערך מאה מטר מאיתנו. רצנו בשקט ובתקווה שלא יתפסו אותנו. בשעה 17:00 הגיע כוח צה״ל לסרוק את גן השעשועים וחילץ אותנו משם. יקיר פונה לסורוקה לטיפול בכדור שקיבל בירך.
אנחנו פונינו למלון באילת יחד עם יתר שורדי ניר עוז. הכלבה פונתה לטיפול רפואי.
כיום אנחנו מתגוררים בכרמי גת לצד יתר חברי הקהילה.
