כאן גר
בבית זה התגורר לבדו אריה זלמנוביץ (85), לאחר שאשתו רות נפטרה לפני שנים רבות. זלמן, כך כינו אותו כולם וגם הוא עצמו, היה אב לשני בנים וסב לחמישה נכדות ונכדים, והיה חלק מהגרעין שייסד את קיבוץ ניר עוז. החקלאות הייתה מרכז חייו ועשייתו, ועיקר עניינו היה התמחות בגידול חיטה בתנאי הנגב הקשים. זלמן היה איש שיחה בעל ידע נרחב בהיסטוריה ובידיעת הארץ והיה לו אוסף בולים מרשים. הוא היה איש עבודה ישר, צנוע, עצמאי, אידיאליסט, ולא הרבה להפגין את רגשותיו. זלמן ראה בקיבוץ את הגשמת חייו ואת ביתו, ובקהילה את משפחתו.
7.10
בשבת 7.10.23 התעורר זלמן ב-6:29 עם הישמע התראת "צבע אדום". הוא שוחח כמה פעמים עם משפחתו ועדכן אותם במתרחש (על פי תפיסתו באותם רגעים). הוא אף הספיק להכין לעצמו כוס קפה, והיא נותרה אחריו בממ"ד כעדות אילמת. בסביבות השעה 10:00 נכנסו המחבלים לביתו. הם פרצו את דלת הממ"ד, הכו אותו באלה בראשו, כיוונו אקדח לרקתו ונתנו לו לבחור אם למות במקום או להילקח בשבי. זלמן, אף על פי שהיה אדם מבוגר ולא בריא, בחר בחיים והחליט לעלות עם המחבלים על האופנוע בדרך לעזה.
מה קרה מאז
בשבי זלמן הצליח לשרוד בקושי רב ללא תרופות וללא מזון, ולאחר כארבעים יום נרצח בייסורי גוף ונפש, כיוון שלא קיבל טיפול הולם. זלמן שהה בשבי במחיצתם של כמה חברים מניר עוז וממקומות אחרים. הם חלקו עם המשפחה את סיפור ימיו האחרונים והנוראים בעולם הזה, ואנו מקווים שנוכחותם הצליחה להקל לפחות במעט את סבלו ובדידותו.
באוקטובר 2025, לאחר 749 ימים בשבי החמאס הושב זלמן לישראל, והאדמה אותה חרש כל חייו, בביתו ניר עוז, קיבלה אותו אליה למנוחת עולמים.
