מיכל וגיל שמיר

כאן גרו

זהו ביתם של מיכל וגיל שמיר, אז בני 62. הורים למאיה, עופר ורותם. מיכל בת קיבוץ. גיל הצטרף לפני ארבעים שנה.

7.10

ב-7.10, עם הישמע "צבע אדום", נכנסנו לממ"ד, ללא בגדים וללא פלאפונים, בלי כלום. הצלחנו בשעה הראשונה להיות בקשר עם המשפחה דרך המחשב והטלפון הקווי, ולאחר מכן לא היה שום קשר עם העולם בחוץ.

המחבלים ניסו לפרוץ פנימה, ירו על דלת הממ"ד, אבל לא הצליחו להיכנס. לאחר כמה ניסיונות כושלים הפכו את כל הבית ושברו כל מה שיכלו. הם קדחו בקיר לתוך צינורות הגז והציתו את הבית כשאנחנו בפנים. כשהממ"ד התמלא בעשן שכבנו על הרצפה, ולאחר הרבה זמן כשדלת הממ"ד החלה להישרף פתחנו חריץ קטן בחלון. רק אחרי 11 שעות, כששמענו קולות בעברית, יצאנו מהבית דרך חלון הממ"ד והצטרפנו לשאר השורדים במקלט.

כשיצאנו גילינו שבננו רותם וחנה אמא של מיכל נמצאים במקלט עם עוד בני משפחה, ושדולב וארבל יהוד, האחיינים של מיכל, נעדרים עם עוד הרבה מאנשי הקיבוץ.

מה קרה מאז

אחרי שמונה חודשים נודע לנו שדולב נרצח ב-7.10. ארבל חזרה מהשבי לאחר 482 ימים.

            לאחר תקופה קצרה וקשה במלון באילת, עברנו להתגורר זמנית בתל אביב ואנו שומרים על קשר עם הקהילה.