כאן גרו
בבית שלנו גרנו מיכל, חן ושלושת הילדים – הראל (13), שחר (11) ואורן (9). מיכל גרה בניר עוז כבר עשרים שנה, וחן בן קיבוץ, נולד בניר עוז, ושם נולדו שלושת ילדינו.
ניר עוז הוא מקום יפה ושלֵו במערב הנגב, ממוקם 1.5 ק"מ מגבול עזה, עם קהילה של 400 אנשים שמתפרנסים בעיקר מחקלאות (תפוחי אדמה, גזר ועוד). לאורך השנים עבדנו בקיבוץ: מיכל עבדה שנים רבות בניר לט ולאחר מכן ריכזה את התרבות בקיבוץ. חן עבד בגד"ש מאז שהיה נער, ובשנים האחרונות עבד ביח"מ. אהבנו מאוד את החיים בקיבוץ והאמנו שאנחנו חיים בגן עדן. האמנו שלמרות קרבתנו לרצועת עזה, רמת החיים ואיכותם לצד קהילה מדהימה מפצים על הקשיים הטמונים בכך.
בבית שלנו הדלת הייתה תמיד פתוחה. כל הזמן נכנס מישהו או יצא מישהו. אחד הדברים שהכי אהבנו היה אוכל – להכין, ללמוד, לטעום, ולא פחות מזה – לארח. במרפסת בנינו יחד טאבון במשך שבוע שלם, והוא נהפך לחלק מהמטבח שלנו בחוץ. כמעט בכל ערב היינו מדליקים אותו, ותמיד יצאה ממנו פיצה חמה או משהו טעים אחר שהתבשל, ותמיד באווירה טובה ובחברותא.
7.10
ב-7.10 בשעה 6:30 בבוקר התחילו התראות "צבע אדום". שחר ואורן ישנו בממ"ד. התעוררנו כמו בכל צבע אדום קודם ורצנו מהר (יש לנו רק 15 שניות) לממ"ד. אבל הפעם משהו היה שונה, היו מאות פצצות בלי הפסקה. הבנו שמשהו קורה, ועלינו לנעול את עצמנו בממ"ד.
כעבור עשר דקות הגיעה ההודעה הראשונה שרואים מחבלים מחופשים לחיילים עם נשקים בתוך הקיבוץ ומסביב, ושעלינו להישאר סגורים בתוך הבתים.
בשנים 2020-2014 היו הרבה מנהרות טרור באזורנו, וכל הזמן היה חשש שמחבל יכול להגיע דרך המנהרות לקיבוץ. באותה תקופה החלטנו לנקוט משנה זהירות, וחן בנה בריח פנימי לדלת הממ"ד כדי שתוכל להינעל מבפנים. נעלנו את הדלתות מבפנים עם הבריח, שמנו את הילדים מתחת לשולחן האיפור של שחר וכיסינו את השולחן בשמיכה. הסברנו לילדים כל מה שידענו על מה שעלול לקרות ומה עליהם לעשות בכל תרחיש.
סביב השעה 8:30 נכנסו אלינו המחבלים הראשונים, שמענו רעשים של מקדחות וצעקות בערבית. הם ניסו לפתוח את הממ"ד אך ללא הצלחה. לאחר מספר דקות התחיל בחוץ קרב יריות גדול ופיצוצים עזים, ולאחר מכן נשמעו צעקות של שכנים לעזרה וצעקות אללהו אכבר בערבית. נשמע שבחוץ יש מאות מחבלים שצועקים בערבית ויורים לכל עבר. בתוך קבוצות הווטסאפ המקומיות כולם קראו לעזרה.
לאחר כמה ניסיונות כניסה לממ"ד הם יצאו מהבית. במרפסת שלנו יש בלוני גז גדולים (לטאבון ולמטבח שבחוץ) וחיבור לגז המרכזי של הבניין מצובר הגז הקיבוצי. הם פתחו את בלוני הגז, ואנחנו הרחנו את זה והבנו מה עומד לקרות (בשלב הזה התחלנו להתכתב כדי שהילדים לא יבינו מה עומד לקרות). הם שחררו את הגז, פתחו את צובר הגז הראשי וירו טיל RPG על הממ"ד, ניסו לפוצץ אותנו ולהבעיר את הבית, ללא הצלחה. הייתה אש ענקית מסביב והחלטנו שנישאר בפנים. הדאגה היחידה הייתה להימנע משאיפת עשן בתוך הממ"ד. התחלנו לחסום את הפתחים של האוויר במגבות וכל מה שמצאנו.
כעבור תשע שעות הגיע הצבא, ושרדנו. כשהצבא הגיע כבר לא היו מחבלים בקיבוץ. הם פינו אותנו למקלט מרכזי לאחר מכן לבית ילדים ששם ריכזו את כולם, ורק ביום למחרת הצליחו לפנות אותנו מהקיבוץ למלון באילת.
מה קרה מאז
אנחנו מתגוררים עם הקהילה שלנו בכרמי גת. לאחר זמן-מה הבנו שלמרות אהבתנו הגדולה לניר עוז, אנחנו לא מסוגלים לחזור לשבילים שאותם כל כך אהבנו ולחיות את הטראומה כל יום מחדש. הבנו שכל מה שנותר לנו זה הקהילה, ועלינו לשמור עליה ככל שניתן. יזמנו ביחד עם שאר המשפחות מעבר קהילתי למקום שבו נוכל להתחיל את חיינו מחדש – לשקם את משפחתנו ואת קהילתנו.
ניר עוז תמיד תישאר החלק החסר בלב שלנו, ואנחנו נתגעגע אליה מאוד.
