זה הבית שלנו, משפחת שגיא.
הבית נבנה בשנת 1983, וכל גודלו היה 54 מ"ר. אבל תכננו אותו לפרטי פרטים ועיצבנו אותו באהבה רבה, והוא היה עבורנו קן משפחתי חם ואוהב.
במהלך השנים הבית הורחב ביחידה שכללה שני חדרי שינה ושירותים נוספים. ולבסוף התווסף לאחד החדרים גם הממ"ד. בסופו של דבר הבית שגדל וגדל הגיע ל-100 מ"ר. שיפצנו, החלפנו מטבח, בנינו פרגולות ומרפסות, והוא היווה עבורנו בית נוח לאירוח הילדים והנכדים.
בכל קיץ הנכדים היו מגיעים ל"קייטנה" של סבא וסבתא, וזה היה עבורנו ועבורם הכיף הכי גדול. כמו שהם אומרים: גן העדן והחופש.
ב-7.10 אני, עדה, נחטפתי מביתי לחאן יונס. הייתי בשבי 53 יום, שבהם כל הזמן חשבתי והתגעגעתי לפינת הקפה במרפסת ליד כל הצמחים שלי. לא ידעתי שביתי גם הוא נהרס ונבזז עד בלי הכר. כל הבית מלא עקבות של ירי, וכתמי דם בכל פינה (לא שלי אלא של מחבל פצוע…).
גן העדן הפרטי – נהפך ביום אחד לגיהינום.
מאותו יום אני חיה בכרמי גת יחד עם כל קהילת ניר עוז. ילדיי ארזו לי את מה שהיה אפשר לקחת ולא נפגע: כלים, ספרים ואלבומי תמונות. במשך כשלושה חודשים מיינתי וסידרתי הכל בביתי בכרמי גת.
לאחרונה נארז הבית ופונה, ומה שאפשר להשתמש בו הועבר לתרומה.
