את הסטיקר הזה אפשר למצוא על הדלת של הרבה בתים.
ואכן, בבית הזה גרו וחיו בכיף דפנה ואליהו צ'רצ'יל מרגלית 34 שנים.
אלי צ'רצ'יל הוא אדם אוהב משפחה, חיים, חברים וילדים.
אלי צ'רצ'יל הצליח לבנות בניר עוז את ענף הבקר לפיטום והפך אותו למפעל חיים. גם בשנים קשות בענף הוא נלחם נגד החיסול שלו, והצליח כמעט בכל הפעמים.
הוא הצליח גם לממש את האהבה שלו לבעלי חיים, שהתחילה בילדותו עם אקווריום ונמשכה עד להקמת אורוות הסוסים, שהעניקו לו רגעים של רוגע ושלווה. טיולי הסוסים בארץ ובעולם, שכל כך אהב, היו בשבילו יציאה לעולמות אחרים ונפלאים.
לצידו ואיתו חיה דפנה (הכותבת כאן). הגעתי לקיבוץ אחרי שנפגשנו בצבא. כאן נולדו לנו הילדים נועה, דני ונילי. הקמנו משפחה קטנה והיא גדלה עם שלושת הנכדים פאיקה, איסן ורומי.
בבוקר שבת 7.10, לאחר ארוחה משותפת בערב שישי, כשנשמעו האזעקות, אלי צ'רצ'יל הכניס את רומי הנכדה ואותי דפנה לממ"ד.
הוא הלך לשתות קפה של בוקר שבת לפני שיצא לראות מה קורה עם הסוסות באורווה, כפי שעשה בכל סבב ירי בניר עוז.
רומי ואני היינו בממ"ד בלי לדעת מה קורה בחוץ. אחרי זמן-מה רומי התחילה לשאול למה סבא לא חוזר.
ואכן, אלי צ'רצ'יל לא חזר מהאורווה. הוא נרצח שם באכזריות בלי שנפרד, בלי שידע שהוא יסיים כך את חייו.
בכל התופת האכזרית הזו רומי ואני נשארנו חיות בממ"ד. רק בשעה תשע בערב חולצנו בידי החיילים, שסימלו שפיות בעולם שממשיך להתקיים למרות הזוועה.
בזמן שהיינו בממ"ד נחטפה הבת נילי מרגלית מביתה שבצד השני של הקיבוץ, וביתה נשרף עד היסוד. נילי נחטפה בבוקר 7.10 והייתה בשבי 55 ימים. ימים רבים לא ידענו אם שרדה בחיים, ולאחר שנודע לנו שהיא חיה, כל יום עבר כנצח עד שחרורה. נילי, אחות במקצועה, תמכה רפואית בחטופים שהייתה איתם במנהרה.
המשפחה הקטנה שלנו חיה היום בכרמי גת עם הזיכרונות, האור והחום שאלי צ'רצ'יל הפיץ ועוטף אותנו.
הגעגועים אליו משאירים אותו איתנו, ואנחנו רוצים שנוכל לחזור לניר עוז במהרה.
