כאן גר
בבית זה התגוררה משפחת איציק. אריה, בן 72, הגיע לקיבוץ בגרעין נח"ל, והיה חבר הקיבוץ חמישים שנה. אשתו, דבורה ז"ל, נפטרה ממחלה קשה בשנת 2012. הוא אב לחן, רוני ותהל, וסבא לשמונה נכדים.
אריה היה אח במקצועו וניהל את מרפאת הקיבוץ במשך שלושים שנה. נוסף לכך היה אריה נהג אמבולנס במד"א במשך 45 שנה, והיה כונן האמבולנס של הקיבוץ.
אריה בוגר חטיבה 7, שלחמה במלחמת יום כיפור. ביום ראשון 8.10.23 היה אמור לעלות לרמת הגולן לטקס סביב אירועי חמישים שנה למלחמה. בערב שישי הספיק לאכול ארוחת ערב אצל חן בנו, שהתגורר בקיבוץ עם אשתו מיכל וילדיהם. בסיום הארוחה אמר להם, במקריות מצמררת, כבדיחה, כי הוא "הולך לישון בממ"ד. מבחינתי המלחמה יכולה להתחיל מחר".
7.10
ב-7.10, כמו בכל פעם שהופעלה אזעקה או התקבלה הודעה על אירוע ביטחוני, אריה הזדרז ללבוש את מדי מד"א ולצאת החוצה אל האמבולנס. בדרך לשם קיבל שיחת טלפון מג'ודי ווינשטיין חגי ז"ל, שהייתה בהליכת הבוקר שלה בשדות יחד עם בעלה, גדי חגי ז"ל. ג'ודי קראה לעזרה אחרי שגדי נורה בידי מחבלים. היא עדכנה כי היא פצועה וכי היא חושבת שגדי אינו בין החיים. שניהם נחטפו והוחזקו חטופים חללים, והושבו לקבורה ב-5.6.25, היום ה-608 לחטיפתם. אריה התקשר לשחר הרבש"צ, והוא הורה לו לשוב לביתו מיד, וכך עשה. הוא השאיר במתכוון את דלת ביתו ואת דלת הממ"ד שלו פתוחות לרווחה, כדי שהמחבלים יחשבו שאין איש בבית. אריה התכסה בשמיכה והתיישב בפינת הממ"ד, תוך שהוא משתדל לנשום נשימות שקטות, כדי שלא ישמעו אותו. הוא כיבה את מכשיר הטלפון שלו אחרי שהודיע לבני המשפחה שהוא מתנתק, במטרה להבטיח שהמכשיר לא יצלצל או יאיר ויסגיר אותו. בביתו ישבו במשך שעות פלסטינים, פתחו את המקרר ובזזו את ביתו מכל הבא ליד. כך ישב בממ"ד, כשהם בביתו, עד שהגיע הצבא. אריה היה מהראשונים שחולצו. במהלך השעות הרבות הצליח לצאת פעמים ספורות מביתו כדי לסייע לשכנים פצועים ולטפל בהם, אך אינו זוכר לפרטים את הדרך שעשה כדי להגיע אליהם. הוא אף הספיק לצלם כמה תמונות והן היו לאחר מכן עדות לאשר אירע בשכונה.
אחרי שטיפל בחלק מהפצועים וסייע לחבר שכן קשיש לצאת דרך חלון הממ"ד, החל לסייע בזיהוי, איסוף ופינוי גופות חבריו הנרצחים.
מה קרה מאז
כיום הוא מתגורר בכרמי גת ומתעתד לעבור לקיבוץ בית ניר, להתגורר לצד בנו וכלתו חן ומיכל, ונכדיו.
