כאן גרו
משפחת בוטלמן: משפחה של ארבע נפשות – אמא דיאנה, הבת הבכורה ליאל והתאומים עילי ולישי. ב-2010 איבדנו את אבא בתאונת עבודה, ומאז אנחנו חיים ארבעתנו ביחד. עוד מ-2014 עילי סבל מטראומות בגלל צוק איתן, חוץ מזה חיינו חיים נפלאים בקיבוץ. מדי פעם היו הטפטופים, אבל למדנו לחיות עם זה.
7.10
ב-7.10 קמנו מקולות האזעקה. מיד רצנו לממ"ד, וכמו תמיד המחשבה הייתה שזו סתם עוד הסלמה קטנה, עוד לא הבנו את גודל האסון שמתקרב אלינו. עשר דקות אחר כך כבר הבנו שזה לא סתם טפטוף. שמענו יריות וקולות פיצוצים, קיבלנו הודעה ב"מקומי" על מחבלים באזור המרפאה, ולישי מיד רצה לנסות לסגור כמה שיותר חלונות. השעות שעברו בממ"ד היו מלוות בפחד, הרגשנו את המוות בכל שנייה שעברה. עילי כבר מהדקה הראשונה החזיק את ידית הממ"ד, הבנות ישבו והיו בטלפון ואמא דיברה עם המשפחה ועם אנשי הקיבוץ. שעות עברו ואנחנו מתחילים לשמוע יריות בכיוון הבית. בזמן הזה כבר התחלנו להיפרד מהאנשים שאנחנו מכירים, חברים, משפחה. לאחר כמה זמן הבנו שקרה נס – החליטו שלא להיכנס לבית, רק לירות עליו. מיד זעקנו לעזרה בקבוצה של הקיבוץ, שמענו אותם קרוב אלינו, צעקות בערבית מכל מקום, דפיקות על חלון הממ"ד. הרגשנו חסרי אונים. בסביבות השעה 18:00 הגיע הצבא בליווי אחד מאנשי הקיבוץ והוציא אותנו מהבית. הגענו לחמ"ל והתאחדנו עם אנשי הקיבוץ.
מה קרה מאז
היום, שנה אחר כך, אחרי שאיבדנו חברים רבים, אנחנו מנסים להמשיך לחיות לצד האסון שעבר עלינו. ליאל הבכורה התגייסה והתאומים חזרו ללמוד ולהכיר אנשים חדשים.
ואמא עוד צריכה לחזור לעצמה.
