כאן גרה
הגעתי עם המשפחה לניר עוז בשנת 1991, אחרי שגרנו בעיר עם שלושה ילדים ולא אהבתי להיות שם. מכרים שלנו המליצו לנו לנסות קיבוץ, וכך עשינו.
הגענו לקיבוץ עם קיריל, אנג׳לה וליזה (בני 9, 6 ו-3). הקיבוץ היה מאוד מזמין, הרבה דשא, עצים, מרחב, והרבה ילדים בכל מיני גילאים – החלטנו להישאר.
אהבתי את הקיבוץ וגם הילדים, וכעבור ארבע שנים נולד ערן. עבדתי במטבח, בחינוך ובמזכירות עד שיצאתי ללמוד סיעוד.
חזרתי כאחות, התגרשתי, יצאתי לעבוד במרכזים גדולים ובמרפאות שונות. הילדים גדלו, התפזרו ללימודים, וערן נשאר איתי.
7.10
ב-7.10 הייתי לבד בבית, עם פלאפון טעון חלקית. ערן היה בבית שלו, הוא היה בכיתת הכוננות ואמר לי להחזיק את הדלת של הידית בממ״ד, לא לשחרר ולא לפתוח כי יש הרבה מחבלים.
פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם. יד אחת שלי הייתה נעוצה על הידית, והשנייה על הודעות מערן, שהיו רגועות וזה נתן לי כוח. הוא הציל אותי, לא נתן לי להתפרק. הם היו אצלי בבית, שברו את הכל ברעש נוראי שהתערבב גם עם ירי, כל הזמן דיברתי בראש שלי עם ילדיי – ״אני אשרוד, ערן ישרוד, אנחנו נתראה״, ככה במשך כעשר שעות.
כשזה נגמר, לא פתחתי את הדלת עד שערן לא הגיע אליי. הוא הגיע עם חיילים, וזה היה חיבוק של החיים. אמרתי שתמיד אלך אחריו כדי לראות אותו.
ב-8.10 היה פינוי לאילת, בלי כלום. בצומת טללים עצרנו להפסקה, וצעירים שלנו, בהובלתו של הבן הבכור שלי קיריל, נכנסו עם המון אוכל, בגדים, נעליים, זה היה רגע מרגש כל כך, בקושי שחררתי את קיריל. הם נסעו איתנו ונשארו שבועות כדי לעזור בהכל.
כשהגענו בערב לאילת וראיתי את הפנים שלי, התעשתי על עצמי ולקחתי אחריות על כל המערך הרפואי. בפעם הראשונה הייתי האחות של ניר עוז, זה נתן לי כוח להמשיך, לא ליפול. פתרתי כל כך הרבה בעיות, וזה נתן לי סיפוק גדול.
מה קרה מאז
עכשיו אנחנו בקריית גת, כבר שנתיים, טוב לי פה מאוד ונוח, מאוד מתאים. אני מתנדבת, עובדת, יש חדר כושר, הבן שלי קרוב. הקושי הגדול הוא ההחלטה לאן ללכת. הבית בניר עוז כבר לא קיים, היה קשה אבל שחררתי, אני יוצאת לדרך חדשה.
