לפני ה-7.10.23
אני חי בבית הזה כ-30 שנה והוא מלא בזכרונות של אושר. בשנים שקדמו ל-7/10/23 נהגתי לישון אצל זוגתי אן מרי במגן וביתה היה הבית המרכזי שלנו. בביתי בניר עוז חגגנו חגים, ואירחנו את ילדינו ונכדינו כשהם הגיעו לבקר.
קראנו לו "הצימר".
ב-7/10/23
בליל שישי למזלנו ישנו במגן. התעוררנו בשבת בבוקר לקול צבע אדום ועברנו לממ"ד.
היינו סגורים בממ"ד כל השבת. לקח זמן עד שהבנו שלא מדובר בעוד סבב רגיל. במהלך היום הילדים דאגו לנו מאוד, בדיעבד הבנו שזה בגלל שהם ידעו לפנינו על האסון שקורה בבית בניר עוז.
ניצלנו בזכות כיתת הכוננות של מגן.
ביתי בניר עוז הושחת ונשרף. המחבלים הפכו את הבית. הרגיש שהם ממש חיפשו אותנו שם.
הנס המשפחתי שלנו הוא שאף אחד מילדי לא הגיע להתארח בסופ"ש הזה, והבית היה ריק.
כשנכנסנו לבית אחרי מספר ימים הזדעזנו ממה שנגלה לעיננו. מה שהדגיש את הנס המשפחתי שלנו היו תמונות הנכדים הממוסגרות שפוזרו על הרצפה, וקופסת קורנפלקס ללא גלוטן של הנכד שלי, שנותרה ריקה על השיש צבעונית בתוך השחור והשרוף.
לקראת ערב התחלנו להבין את גודל הזוועה, חברים רבים שנרצחו ונחטפו בניהם גדי מוזס חברי מהגן.
אחרי ה- 7/10/23
במקביל ליציאת הניצולים מניר עוז באוטובוסים לאילת, יצאנו גם אנחנו ממגן. ברגע האחרון החלטנו לנסוע קודם לגל-און לבן של אן מרי.
היינו שם כמעט שבוע, בו גילינו את ממדי האסון וניסינו להבין כיצד ממשיכים הלאה. ביום שישי שאחרי החלטנו יחד שמקומנו עם הקהילה שלי, קהילת ניר עוז, והצטרפנו אליהם במלון ים סוף באילת.
מצבנו הנפשי והבריאותי בשלושת החודשים בהם היינו באילת לא היה מזהיר.
המעבר לכרמי גת בינואר 24 היווה שינוי משמעותי מבחינתנו.
אני חזרתי להיות פעיל בקהילה ולתרום ככול יכולתי בכדי להחזיק את הקהילה מאוחדת. נלחמנו להשבת חטופינו בכל דרך שהרגשנו שאנו יכולים.
אן מרי הפכה להיות חלק בלתי נפרד מקהילת ניר עוז, תרמה ותורמת בכל מה שניתן.
החזרה של גדי מוזס הביתה מהשבי השלימה חלק נוסף בשיקום הפרטי שלנו, והחזירה אוויר לריאות שלנו.
בקיץ 2025 החלטנו יחד שאנחנו חוזרים הביתה לניר עוז ופועלים לשיקום הקיבוץ. הבית שבונים עבורנו עתיד להיות מוכן בינואר 26 ואז נחזור לגור בניר עוז – בבית.
