כאן גרו
זהו ביתנו, הדר בר (44), יונתן בר (44), אורי בר (14), יואב בר (11), נועם בר (9), ובל הכלבה.
גרנו בבית הזה במשך שבע שנים.
הדר היא בת הקיבוץ, ויונתן הגיע מכפר שמריהו. שלוש שנים חיינו במרכז וחזרנו לקיבוץ בשנת 2012, כמעט שנה אחרי שאורי נולד, מתוך רצון להיות בבית.
חיינו בבית שלנו בשמחה ובאושר, ויואב הגדיל ואמר שניר עוז זה המקום הכי טוב לחיות בו.
גרנו בשכנות לסבא וסבתא (ברוך ובת שבע), ורותם (אחות של הדר) ויקיר ושלושת ילדיהם.
הילדים גדלו בתוך משפחה גדולה, אוהבת, עם ארוחות משותפות, חגים ומלא רגעים משפחתיים.
אנחנו משפחה חובבת ספורט – הבנים בכדורגל והדר בריצות. נהנינו מחיי הקיבוץ, מהשטחים הפתוחים, מהמדשאות הירוקות, ממגרש הכדורגל, שהיה המקום החביב על הילדים והם בילו בו את רוב זמנם מגיל צעיר עם שאר חבריהם, מגני השעשועים, מהכלבו כמקום מפגש קהילתי.
7.10
ב-7.10.23 קמנו בבוקר לקולות "צבע אדום". יואב ישן בלילה אצל חבר בקיבוץ ולא היה איתנו. נכנסנו לממ"ד, ודי מהר הבנו מהחברים בקבוצות השונות שיש מחבלים בקיבוץ. נעלנו את הממ"ד באמצעות הבריח הפנימי שהתקנו כמה שנים קודם לכן. בתחילת היום הצלחנו לשמור על קשר עם המשפחה וחברים וניסינו להזעיק עזרה בכל דרך אפשרית. קולות המלחמה הלכו וקרבו עם חלוף השעות – צעקות, פיצוצים ולחימה. בשעה 9:00 בבוקר, אחרי זמן ממושך שבו המחבלים הסתובבו בשכונה, הם נכנסו לביתנו, פרצו את דלת הכניסה, הפכו את כל הבית, גנבו את כל מה שבא ליד וניסו לפרוץ את הממ"ד. למזלנו, הבריח בממ"ד עשה את העבודה והם לא הצליחו להיכנס. בזמן הזה גם בבית שבו יואב שהה הגיעו מחבלים, ובמזל ועיקשות של אב המשפחה, לא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד.
ככל שעבר היום החלו ניתוקים בתקשורת, ולעיתים במשך שעות לא ידענו מה קורה עם המשפחה ועם יואבי – רגעים מורטי עצבים. בשעה 15:30 שמענו קולות בחוץ. אמא של הדר הגיעה לחלון הממ"ד ואמרה שהיא וברוך עם החיילים, ששרפו להם את הבית אך הם בסדר. יצאנו מהממ"ד לאחר שווידאו שהדלת לא ממולכדת, הילדים היו יחפים ולגופם פיג'מה. יונתן ואני הצלחנו לאתר כמה פריטי לבוש מתוך הכאוס שהיה בבית. לקחנו איתנו את הכלבה שלנו ומטען אחד שהצלחנו למצוא בתוך הבלגן שהיה בבית.
ברגע היציאה מהבית הדר נתקלה בחיילים מול ביתה והכווינה אותם לחלץ את כל המשפחות בשכונה. הוליכו את כולנו לחמ"ל שהיה בקצה השני של הקיבוץ ולאחר מכן לגן הממוגן בקיבוץ, שם העברנו את הלילה ולמחרת נסענו לאילת אחרי הצהריים.
החל מ-7.10 הדר פעלה במסגרת תפקידה כמנהלת מערך הבריאות, הרווחה והחוסן של הקיבוץ לקידום וטיפול בקהילה בתוך ומחוץ לקיבוץ.
בשבת של 7.10, במזל רב, בני המשפחה שלנו שרדו את הטבח, וחלק מהחברים שלנו שהיו חסרים באותו יום, בהמשך התברר מצבם – חלקם נחטפו, חלקם ניצלו, ולימים חלקם הושבו מהשבי וחלקם נרצחו בשבי. איבדנו שכנים, חברים טובים, חברי קהילה, בית וחיים שלמים שהיו לנו במשך כל כך הרבה שנים.
מה קרה מאז
היום אנו גרים בכרמי גת עם מרבית חברי הקהילה, מתגעגעים מאוד לחיים הפשוטים, הטובים והקהילתיים שלנו. זוכרים בליבנו את אלה שאינם ונאבקים להשבת כל החטופים.
