שבת, 6:30: התעוררתי מצלצול הטלפון של דרור, הבת שלי. מעבר לקו חברה שלה. "איפה את?" היא שואלת.
דרור: "בתל אביב. למה?"
"כי שמעתי שיש בלגן אצלך בעוטף".
מאותו רגע ועד השעה 23:00 אנחנו לא נחות לרגע. כל הזמן הודעות. רובן קשות.
6:53: "היי, מה מצבכם?" חברה שואלת.
6:56: "הבן שלי במסיבת טבע ברעים…"
7:00: אוולין מצוות צח"י בניר עוז: "אבקש עדכון – היכן נמצאים?"
אזעקות בתל אביב. רצות עם פיג'מות לחדר מדרגות, הא ודא עם השכנות וחוזרות לדירה.
אני אחראית צח"י שכונתי, מתחילה להתקשר ולהתכתב על פי הרשימה שלי בנוהל: "איפה
אתם ומה מצבכם?" חלק לא ענו.
מצב הזוי!
אני מתקשרת לכל מי שאפשר: מכבי אש בתל אביב, קצין במשטרה, לכל הרבש"צים של
הקיבוצים (שחלקם כבר נרצחו או נחטפו), למוקד של המועצה, לאחד המפקדים בשריון, למי
לא?!
9:50: בין הטלפונים וההודעות, אני כותבת לחברה טובה מהקיבוץ ושואלת היכן היא והיכן
הילדים.
"לקחו לי את הילדים, הם לקחו אותם".
"מי??"
"המחבלים לקחו אותם!"
"מההה?!"
וכך, שעות על גבי שעות. אוולין ואני לא עומדות בעומס. דרור שלי מצטרפת ולוקחת רשימות
של אחרים. עוברות אחד-אחד. התשובות קשות: "קודחים לי בבית… מפרקים לנו את
הבית… שורפים אותנו… קשה לנשום… זה נפצע… זה נרצח…" ועוד ועוד…
ואף אחד לא בא לעזור… בכלל!
בערך ב־23:00 – דממה. אני כבר לא מעיזה להתקשר ולשאול מה המצב. מפחדת מהתשובות. מסרבת להאמין שמה שעברתי עם דרור משעה 6:30 בבוקר – זה אמיתי. שבאמת נרצחו, נשחטו, נשרפו בקיבוץ שלי, בבית שלי, ילדים, מבוגרים וקשישים, וכמות בלתי נתפסת נחטפו:
אחד/ת מארבע/ה!!!
אני קשתית ומדריכת ירי בחץ וקשת. ביום שלישי מצליחה קצת להתאפס, חייבת לעשות משהו. אוספת חברים לקשת להתנדב בים המלח עם מפוני קיבוץ מגן וכיסופים.
יום רביעי, 11.10, אני מגיעה עם שתי הבנות שלי לאילת. למלון ים סוף. פוגשות את חברי וחברות הקיבוץ שניצלו, רוחות רפאים ממש. חיבוק חזק לכל אחד ואחת, גם למי שמעולם לא חיבקתי. בשקט, בלי מילים כי אין מה לומר. אין מילים לדבר הזה. אחרי עשרה ימים יוצא צוות מצומצם של חברי קיבוץ להביא חפצים חשובים מהבתים. אמרתי שכרגע אני לא צריכה כלום, רק מסמכים חשובים ודרכון. בשעה 13:00 אני מקבלת תמונות מהבית. ממה שהיה הבית. פשוט כלום! נמחק עד היסוד. אפילו שאריות של שיש אין למצוא.
התאדה? האש כילתה הכול!
אם הייתי שם, לא הייתי שורדת. למזלי, לא הייתי בסוף השבוע בבית.
ביום שישי 6.10 התקיים אירוע פתיחת העונה לשנת 2024 של הקשתות, במועדון שלי, בבית לחם הגלילית, שם הייתי.
כששואלים אותי איך הגעתי לתחום הקשתות, אני כבר לא עונה "במקרה".
הקשת היא ההצלה שלי. החיים שלי!
