הבית המושלם של עומר היה מקום מפלט מהעולם, עם השכנים הכי טובים בעולם, בקיבוץ הטוב ביותר בעולם.
מתגעגע לעד.
דני דרלינגטון, שנולד ב־1989 במנצ'סטר, אנגליה, היה איש של שני עולמות. חינוכו הדו־תרבותי,
עם אב אנגלי ואם ישראלית, עיצב את נקודת המבט הייחודית שלו על החיים. הקשר של דני לקיבוץ ניר עוז היה עמוק, שכן זה היה לא רק המקום שבו נפגשו הוריו דייב ובתיה, אלא גם המקום שבו נולדו אחיו ואחיותיו – ענבל, ליאור ושלי.
דואליות זו פיתחה את טבעו הסקרני ואת יכולתו להתחבר עם אנשים מכל הסוגים. בשנות העשרים המוקדמות שלו אימץ דני את שורשיו הישראליים והלך בעקבות אביו על ידי התנדבות בקיבוץ ניר עוז. הוא עבד בשדות, וצלל אל חיי הקיבוץ הפשוטים אך המספקים שהדהדו בנשמתו. חוויה זו חיזקה את הקשר שלו עם הקהילה ויצרה חברויות שיימשכו לכל החיים.
ברלין הפכה לביתו של דני בשנותיו המאוחרות, ושם פרח כצלם מוכשר. החזון האמנותי שלו זיכה אותו בתערוכות בפריז ובניו יורק, מה שסימן את תחילתה של קריירה מבטיחה. למרות הצלחתו בחו"ל נשאר ליבו של דני קשור לניר עוז. הוא חזר לעיתים קרובות לקיבוץ ומצא שם נחמה והשראה בין האנשים והנופים שכה העריץ.
באופן טרגי נגדעו חייו של דני במהלך ביקורו האחרון בישראל בספטמבר 2023. הוא הזמין את חברתו והמוזה שלו, קארולין בוהל, לחוות איתו את הקסם של חיי הקיבוץ. הימים האחרונים שלהם היו מלאים בהנאות פשוטות – רכיבה על אופניים, משחק שש־בש ליד הבריכה ולכידת היופי של ניר עוז דרך עדשת המצלמה של דני.
ב־7.10.23 נרצחו דני וקארולין בממ"ד של בית האירוח שבו שהו, והותירו חלל בליבות יקיריהם. עבור אלה שהכירו ואהבו את דני, הוא היה יותר מסתם צלם מוכשר; הוא היה נשמה עדינה, פציפיסט ומגדלור של טוּב לב עם חוש הומור חד.
משפחתו וחבריו מחויבים לכבד את זכרו על ידי קידום הערכים שהיו יקרים לליבו – שלום; יצירתיות; לחיות את החיים במלואם. מורשתו של דני ממשיכה לחיות דרך האמנות שלו, הממשיכה לשמש השראה ולחבר אנשים מעבר לגבולות, בדיוק כפי שעשה בחייו.
קארולין (קארו) בוהל נולדה ב־28 בפברואר 2001 בהאן מינדן, עיירה קטנה בדרום סקסוניה
התחתונה בגרמניה. לאביה כבר היו שני ילדים: מארי, שנולדה ב־1992, ואניה, שנולדה ב־1980.
למרות הפרשי הגיל, שלושתן תמיד היו בקשר טוב זו עם זו.
לאחר הפרידה מאביה עברה אמה של קארו עם בתה ועם בעלה החדש לכפר קטן במרכז
סקסוניה התחתונה. לקארו הייתה ילדות חסרת דאגות בכפר. בת הכפר אהבה לבקר בעיר
הגדולה ואהבה לטייל באופן כללי. גם כילדה קטנה היא הייתה מסוגלת לשאת טיסות ארוכות
בלי להתלונן.
היא החלה לטייל לבד בגיל צעיר. באחד מהטיולים האלה היא פגשה את דני באיטליה. השניים
הסתדרו מיד ועד מהרה נעשו חברים טובים מאוד. דני עדיין התגורר בדרום גרמניה באותה
תקופה, וקארו עדיין הייתה בבית בסקסוניה התחתונה. בשנת 2022 עברו שניהם לברלין, בנפרד
זה מזו, וזה אפשר להם לבלות יותר זמן יחד.
קארו חלקה עם דני תשוקה עמוקה לצילום. דני היה מאחורי המצלמה, ואילו קארו מצאה
את הביטוי היצירתי שלה הן כצלמת והן מול העדשה. היא אהבה הן ללכוד רגעים והן לדגמן,
ולעיתים קרובות ניתן היה למצוא אותה עם הטלפון שלה בידה או עם מצלמה סביב צווארה.
התשוקה המשותפת הזו לצילום העמיקה את חברותם והובילה לפרויקטים משותפים רבים
ולחוויות בלתי נשכחות בברלין ובישראל.
קארו החלה ללמוד אופנה בת קיימא בברלין בשנת 2022. זה היה מסלול הלימודים האידיאלי
עבורה. היא התעניינה באופנה זמן רב ואהבה להתלבש באופן לא שגרתי. עם המראה הטוב שלה,
היא גם יכלה ללבוש כל דבר. היא תמיד נראתה נהדר. עם זאת, היה חשוב לה לשמור על קיימּות.
היא הפסיקה לקנות בגדים חדשים לפני זמן רב וקנתה רק יד שנייה. המאבק נגד "אופנה מהירה"
וזיהום הסביבה על ידי תעשיית האופנה היה קרוב לליבה. המטרה העיקרית והשליחות שלה היו
להגביר את המודעות לנושא זה.
בספטמבר 2023 היה לקארו ולדני רעיון לטוס יחד לישראל. דני וחברתו נפרדו זה עתה, ודני היה
אסיר תודה על הסחת הדעת שבטיול. קארו רצתה לטייל שוב לפני תחילת הסמסטר החדש.
קארו ביקרה תחילה אצל חבר ביוון למשך כמה ימים. ב־23 בספטמבר 2023 נפגשו השניים בתל
אביב ושהו אצל ענבל, אחותו של דני, למשך כמה ימים לפני שנסעו לניר עוז. דני רצה להראות
לקארו את ישראל "שלו", וקארו הייתה נרגשת. זה היה גן עדן עלי אדמות עבורה, ועד מהרה הוא
נהפך לגיהינום, כפי שקרה לאלפי אנשים אחרים.
אובדנה של קארו משאיר חלל עמוק בחייהם של אנשים רבים. חברים רבים מתאבלים עליה
ולפעמים מתקשים להתמצא מחדש בחיים. עבור משפחתה – בייחוד מארי, אניה ואמה סוניה –
הכאב הוא ללא שיעור. הן ניצבות בפני המשימה הבלתי אפשרית למצוא דרך להמשיך לחיות
בלי קארו, מה שנדמה כמעט כבלתי נתפס לסוניה.
בתוך האבל הזה נשאר המשך המחויבות הנלהבת של קארו למאבק בנזקים הסביבתיים של
תעשיית האופנה מוקד העניין המרכזי של המשפחה. לשם כך הם יצרו אגודה המוקדשת
להעלאת מודעות וליצירת שינוי. כיוון שקארו עצמה אינה יכולה להמשיך את המאבק שלה,
המשפחה רואה כמשאלת לב את המשך מורשת זו בשמה.
