שמי רוני אדר, בת 25 היום, בתם של יעל ומשה אדר. בת רביעית אחרי שלושה בנים (תמיר, ניר, ענבר) ודור שלישי למשפחת אדר בניר עוז. נולדתי וגדלתי כל חיי בניר עוז. עד גיל 21 חייתי בקיבוץ ועברתי דרך כל ה"תחנות": בתי ילדים, נעורים, שירות צבאי. אחרי הצבא יצאתי לעבוד בעבודה מועדפת באילת ואחר כך נסעתי לטיול בקנדה. חזרתי לגור בקיבוץ בספטמבר 23' ונכנסתי לדירה משלי, לא רחוק מהבתים של כל האחים שלי. בחודש הזה הייתי עסוקה בהתמקמות בבית החדש שלי, בחזרה לעבודה בבית הילדים בקיבוץ. התרגשתי לחזור לקיבוץ ולמשפחה שלי.
ערב לפני, ב-6.10, הייתי בארוחת שישי משפחתית אצל אמא במושב שדה ניצן ונשארתי לישון שם. ב-6:29 קמנו לאזעקות "צבע אדום", לא כל כך הבנתי מה קורה. אבא שלי עדכן בשיחת טלפון זמן קצר אחר כך שיש חדירת מחבלים לניר עוז. דיברתי אתו ואחר כך עם סבא שלי, יורם אדר, והוא סיפר לי ולאמא שלי שראה את המחבלים דרך חלון המטבח שלו, ואז התנתק הקשר עם כל המשפחה. ידענו שענבר ישן בתל אביב ולכן פחות דאגנו לו.
לא הייתה קליטה בניר עוז ולא ידענו מה קורה, דאגנו מאוד. בזמן הזה אמא ואני נכנסנו לממ"ד בבית בשדה ניצן. ננעלנו בתוכו ושמענו יריות מבחוץ. הייתי בלחץ ובחרדה נוראית, ובשעה 13:00 בצהריים הגוף שלי פשוט כיבה את עצמו. נרדמתי. כשקמתי ב-15:00 קיבלנו הודעה שהצבא בדרך לשדה ניצן, וניר אחי עדכן אותנו שחילצו אותו ואת הבנות שלו מהממ"ד בניר עוז. בהדרגה הבנו שלא מוצאים את תמיר ולא מוצאים את סבתא יפה.
הקמנו חמ"ל בבית בשדה ניצן והתקשרנו לכל בתי החולים, למשטרה, לכל אדם שהציע עזרה בחיפוש. אף אחד לא ידע על שניהם כלום. בלילה נכנסתי לטלגרם ומצאתי סרטון שרואים בו את סבתא שלי נחטפת על קלנועית מניר עוז ועדכנתי את אבא ואת כל המשפחה. ככה הבנו שהיא נחטפה.
לקח יותר זמן לגלות מה קרה לתמיר. אנשים מהקיבוץ חיפשו את תמיר במשך שבוע בכל מקום בקיבוץ ובשדות ולא מצאו אותו. אחרי שבוע בערך קיבלנו הודעה שהטלפון שלו אוכן בעזה, ורק אז עלתה השערה שהוא חטוף. הגורמים הרשמיים הודיעו לנו על כך רק אחרי חודש.
חודשיים אחר כך, בדצמבר 23', הגעתי בפעם הראשונה לקיבוץ כדי לראות מה קרה שם. ראיתי את הבית שלי, חלון הממ"ד שלו היה שבור. היה לי קשה לקלוט מה אני רואה כי עדיין הרגשתי פחד נוראי ממחבלים, כאילו עדיין המחבלים שם. סבתא יפה חזרה אלינו בהסכם נובמבר 23', בפעימה הראשונה.
התפנינו עם כל קהילת ניר עוז למלון באילת למשך שלושה חודשים. עברתי לגור בכרמי גת, לצד כל המשפחה. העשייה שלי והחיים היו סביב המאבק להשבת תמיר. עד ששב באוקטובר 2025 הרגשתי שאי אפשר להתקדם לשום מקום.
עכשיו כשתמיר וכל החטופים חזרו הביתה, אפשר להתחיל לחיות.
